×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
במה בהמה יוצאה בשבת, ובו כ״ג סעיפים
(א) בְּהֵמָה יוֹצֵאת בְּמַה שֶּׁמִּשְׁתַּמֶּרֶת בּוֹ, אֲבָל אִם אֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת בּוֹ אָז הָוֵי נְטִירוּתָא יְתֵרְתָא בְּיוֹתֵר וְהָוֵי מַשּׂאוֹי. וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁהוּא לְנוֹי וְלֹא לִשְׁמֹר, לֹא תֵּצֵא בּוֹ. הִילְכָּךְ נְאָקָה יוֹצֵאת בִּזְמָמָא דְּפַרְזְלָא, שֶׁהוּא טַבַּעַת שֶׁל בַּרְזֶל וְנוֹקֵב חוֹטָמוֹ וּמַכְנִיסוֹ בּוֹ, וְחַמְרָא לוּבָא בְּפָגָא דְּפַרְזְלָא דְּהַיְנוּ ברינ״ה, וְהַגָּמָל בְּאַפְסָר שֶׁהוּא קבישטר״ו, וּפֶרֶד וַחֲמוֹר וְסוּס יוֹצְאִים בְּאַפְסָר אוֹ בְּרֶסֶן שֶׁהוּא פרינ״ו, אֲבָל לֹא בִּשְׁנֵיהֶם. וּמֻתָּר לִכְרֹךְ חֶבֶל הָאַפְסָר סְבִיב צַוָּארָהּ וְתֵצֵא בּוֹ. וּמֻתָּר לְטַלְטֵל הָאַפְסָר וְלִתְּנוֹ עָלֶיהָ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִשָּׁעֵן עָלֶיהָ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדהגהות ר' עקיבא איגריד אפריםחכמת שלמהמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חעודהכל
(א) שבת נ״א במשנה דרש״י שם
(ב) שם נ״ב וכרב
(ג) שם במשנה בגמרא נ״א
(ד) שם נ״ב
(ה) שם וכרב הונא
(ו) תוספות שם והרא״ש
(ז) הרא״ש שם
(א) אז הוי נטירות׳ יתירת׳ ביותר – פי׳ לאפוקי שאם הוא דבר שיש בו שמירה בינונית אפילו אם היתה נשמרה בדבר מועט מזה מותר דאין יכול לכוין השמירה ולצמצמה שלא להוסיף מעט.
(ב) וחמרא לובא וכו׳ – במשנ׳ קרי להך פגא דפרזלא פרומבי׳ ואמרי׳ בגמר׳ דוקא חמרא לובא יוצא בפרומבי׳ אבל חמור אחר לא דה״ל אצלו נטירות׳ יתירת׳ וכ״כ בש״ע בסמוך ס״ג דאסור סתם חמור בפרומביא וא״כ תמוה מ״ש כאן אח״ז דחמור יוצא ברסן דהיינו בריצ״ו וזו היא פרומבי׳ שקרא׳ ג״כ פרינ״א ובזה י״ל דפרינ״א לאו היינו בריצ״ו אלא דבב״י כ׳ וז״ל וכ״נ דפרומביא היינו פריצ״ו הנקרא רסן עכ״ל א״כ פרומבי׳ היינו רסן וחמור סתם אינו יוצא בפרומבי׳ ולמה אמר שהחמור יוצא ברסן ואיך שיהי׳ עכ״פ צ״ל דרסן לאו היינו פרומבי׳ ונ״ל דרסן היא שם הכולל כמו בל״א צוי״ם יש בכלל זה כמה מיני צוי״ם ה״נ ברסן ומ״ש ב״י דפריצ״א היינו הנקרא רסן ר״ל שגם הוא נקרא רסן ועכ״פ אינו פגא דפרזלא שזכר לעיל. וגמל נ״ל פשוט שאסו׳ בפרומביא דאם לא כן מדאמרי׳ בבריית׳ לובדקי׳ גמל יוצאים באפסר הל״ל גם כן ובפרומביא אלא ודאי דנטירותא יתירה הרבה היא גבי גמל כמשמעות המשנה דאף ע״ג דכתב המרדכי להתיר בסוס אפילו בפרומבי׳ דלא הוה נטירתא יתירה הרבה מ״מ גבי גמל מוכח דא״א לומר כך.
(א) לנוי. היינו במידי דלאו אורחיה (רש״י ור״ן) ועמ״ש סי״א והב״ח פסק כהתוספות שאוסרין:
(ב) וסוס יוצא ברסן וכו׳. כצ״ל וכ״ה בטור אלא חמור אסור לצאת ברסן שהוא פרומבי׳ כמ״ש ס״ג (ב״ח) אבל מ״ש להתיר גמל בפרומביא אינו מוכרח:
(א) [לבוש] דכתיב לא תעשה וכו׳. צריך עיון דהתוס׳ ריש פרק במה בהמה כתבו דקרא דלא תעשה כל מלאכה למחמר אחר בהמתו הוא דאתא והך דהכא נפקא לן מלמען ינוח וגו׳, כן כתב הגהות אשירי וברמב״ם פרק כ׳, גם על מה שכתב בסימן רמ״ו ס״ק קשה:
(ב) ביותר וכו׳. לאפוקי מעט יותר מותר דאי אפשר לכוין ולצמצם. נאקה הוא גמל נקבה (ערוך):
(ג) וגמל באפסר וכו׳. מה שכתב הב״ח להתיר גמל בפרומביא אינו מוכרח (מגן אברהם), כתב דפשוט שאסור דאם לא כן מדאמרינן בשבת דף נ״א לובדקים וגמל יוצאים באפסר הוה ליה למימר גם כן ובפרומביא, עד כאן, ותמיהני הא כתב הב״ח שמצא כן בסמ״ג וכן ראיתי בסמ״ג ובסימני ספר התרומות סימן רל״ו והגהות מיימוני פרק ד׳ וכן מוכח מדבעי הש״ס גמל בחוטם מהו ולא מיבעי על פרומביא, והא דתני באפסר נראה לי דרבותא קאמר דאף באפסר מנטרא:
(ד) ופרד וחמור וכו׳. כל אחרונים חולקין דפרד וחמור אין יוצאין ברסן דהיינו פרומביא רק באפסר:
(ה) [לבוש] ואם כן תענוג וכו׳. אינו מדקדק דבגמרא מפקינן דתענוג אסורא אלא צריך לומר דעושה כן שלא תצטער:
(ו) [לבוש] מפני שכשקושר וכו׳. כן כתב הרא״ש בשם ירושלמי ולפי זה אם עבר וקשרו או עשה עובד כוכבים מותר לצאת, אבל בתוס׳ [שבת] דף נ״ג כתב דרש״י פירש דאם לא קשרה מאתמול לא גלי דעתיה שיהא למלבוש והוי משאוי ועוד דמיחזי כמתכוין להוציא מרדעת והר׳ פורת פירש דמיחזי כמכוין להוליך הבהמה למקום רחוק, עד כאן, אם כן לכל הטעמים אסור אף דעבר וקשר בשבת וכן מסתבר מדתני במתניתין אין חמור יוצא וכו׳ ולירושלמי לתני אין קושרין, וזה נראה לי טעמא דרבינו ירוחם דלא סבירא ליה כהך ירושלמי והבית יוסף תמה עליו, ולעניות דעתי לא קשה מידי דאזיל לשיטת הגדולים הנזכרים לעיל וסבירא ליה דלא נזכר בש״ס דילן טעם דירושלמי דלא קיימא לן הכי וכדאמרן דאפשר להשמר לקשר ושלא ישתמש בבעל חיה, ועוד הא מתירין בסעיף ט׳ להתיר, ודוחק לומר לחלק דבהתרה אין צריך להשתמש כל כך ותו דאם כן תיקשי מאי הוכיח הש״ס השתא ליטול אמרת לא להניח מיבעיא הא ליטול צריך ולהניח מיירי דוקא בלא קשירה ומסתמא דהתרה חיישינן טפי לשימוש בעל חי מהנחה בלא קשירה אלא דאף בקשירה לא חיישינן, ונראה לי דגם השולחן ערוך שכתב טעם ירושלמי בסעיף ח׳ ולא הכא סבירא ליה דוקא לחומרא אמרינן טעם ירושלמי אבל להקל כגון הכא אם עברו וקשרו אסור לצאת באידך טעמים וכן משמע ברמב״ם פירוש המשנה וברטנורה:
(א) והגמל – עיין ט״ז ומ״א:
(א) ס״א אבל אם – שם נאקה באפסר לא כו׳:
(ב) או הוי נטירותא – שם נ״ב א׳ כרב וכמ״ש בסי״ז:
(ג) ביותר – הלא״ה אע״ג שמשתמר בפחות מותר מדאמרי׳ בגמ׳ יוצא לובדקין באפסר אלמא משתמר בו ובמתני׳ ולובדקין בפרומביא אע״ג שהוא נטירותא יתירתא מאפסר מדאסור לחמור כמ״ש בס״ג אע״ג דיוצא באפסר תוס׳ שם ד״ה או כו׳:
(ד) וכן כ״ד כו׳ – שם:
(ה) הלכך כו׳ – מתני׳ וגמ׳ ורש״י שם:
(ו) ופרד – צ״ל וכן פרד וחמור:
(ז) וסוס יוצא כו׳ – וכן הוא בגמ׳ ותוס׳ ד״ה אמר כו׳ וכ״ה בטור וכ״כ ב״ח וע׳ מ״א:
(ח) פרי״נו – הוא ברינא הנ״ל שהוא פרומביא. ב״י. אע״ג דדי לו באפסר מ״מ כיון דאורחיה בהכי מותר. תוס׳ הנ״ל וכמו לובדקין הנ״ל:
(ט) אבל לא – תוס׳ שם דהשני משוי הוא:
(י) ומותר לכרוך – תיס׳ שם מהא דעגלי דר׳ הונא כו׳ ומולאות כו׳ שם:
(יא) ומותר לטלטל – תוס׳ שם דמוכן הוא לבהמה וכמ״ש שם נ״ג א׳ וע״ש תוס׳ ד״ה מהו:
(יב) ובלבד – רא״ש בשם ירושל׳ בפי׳ קשורה מע״ש:
(א) ש״ע ס״א נאקה היא גמל נקבה:
(ב) שם סביב צוארה. רש״י ור״ן פירשו אע״ג שכורך בחוזק סביב צוארה שאין אדם יכול להכניס ידיו בין אפסר לצואר שתהא נוח למשוך כשירצה אפ״ה שרי משום דהוא נוי ואע״ג דכל נוי אסור היינו דוקא בנוי דלאו אורחיה בחול אבל התוס׳ ס״ל דנוי אסיר בכל ענין והכא מיירי ברפויין ומיקרי לשימור דהא יכול לאחוז בחבל כשתרצה לברוח ובזה תבין דברי המג״א סק״א:
(ג) שם ומותר לטלטל. דמוכן לבהמה ואינו מוקצה:
(ד) שם שלא ישען עליו. ר״ל כשנותן בראש הבהמה יזהר שלא ישען בראשה דהוי משתמש בבע״ח:
(ה) ט״ז סק״ב לובדקים וגמל היינו חמרא לובא וקמ״ל דמשתמרת גם באפס׳ ואפ״ה יוצאת גם בפרומביא ולא אמרי׳ דכיון דמשתמרת באפסר הוי נטירת׳ יתירתא משום דאורחא נמי בהכי ולא חשוב משאוי כ״כ התוס׳ שם דף נ״א:
(א) ס״א נטירתא יתירה ביותר דוקא בשמירה יתירה הרבה אבל אם רק מעט יותר ממה שצריכה לא הוי משא דא״א לצמצם כ״כ ב״י בשם בעה״ת:
(א) במג״א ס״ק א׳ כהתוס׳ שאוסרי׳ אף באורחי׳ לנוי כצ״ל:
(ב) שם בט״ז ס״ק וא״ו סתם כל אוכף שהוא ע״י קשירה דאסור ליטלו מטעם שמא כו׳ כצ״ל:
נ״ב: עיין במג״א סק״ו מ״ש דבכרמלית מותרין לצאת ועמ״ש בישוב דבריו בתשובתי לק״ק סראטשין בהלכות שבת בחיבורי על או״ח משנת תרי״ב דף מ׳ ע״ש בעזה״י ודו״ק:
(א) בהמה יוצאת וכו׳ – דהנה כתיב למען ינוח שורך וחמורך וגו׳ הרי הזהירה התורה שגם בהמת ישראל תנוח בשבת ולאו דוקא בהמה ה״ה עופות וכל בעלי חיים ולכן דוקא כשתצא בדבר שהוא לה לשמירה הוי תכשיט ואורחא והרי הוא כמלבוש לאדם ולאו משוי הוא אבל בדבר שאינה משתמרת בו הוי משוי ואסור וה״ה כשתצא במה שהיא שמירה יתירה לפי ענינה דלאו אורחה בהכי ג״כ בכלל משוי הוא ואסור:
(ב) ביותר – דוקא בשמירה יתירה הרבה אבל אם רק מעט יותר ממה שצריכין לא הוי משא דאי אפשר לצמצם:
(ג) שהוא לנוי – עיין לקמיה בס״ק י״ב:
(ד) הילכך וכו׳ – נקט והולך בתחלה הבהמות החזקות שצריכות שמירה ביותר ולא די להם בשמירה קלה כגון נאקה שהיא גמלא נקבה לבנה שצריך לשמירתה דוקא זממה דפרזלא בחוטמה ולא די לה בפגא דפרזלא וכ״ש באפסר ואסורה לצאת בהם וחמרא לובא [הוא חמור הבא ממדינת לוב] בפגא דפרזלא אבל לא בזממא דזה הוא לה נטירותא יתירתא:
(ה) בפגא דפרזלא – היינו בפרומביא הכתוב בס״ג ודוקא חמרא לובא אבל חמור אחר לא דהו״ל אצלו נטירותא יתירתא וכמו שכתוב לקמיה בסעיף ג׳ ואיתא בגמרא דחמרא לובא יוצא אף באפסר דגם בזה משתמר:
(ו) והגמל באפסר – אבל לא בזממא דפרזלא שהוא לו שמירה יתירה ובפגא דפרזלא מסתפק המ״א והט״ז פסק לאיסור:
(ז) ופרד וחמור – צ״ל וכן פרד וחמור דהיינו שגם הם יוצאים באפסר אבל ברסן שהוא פרומביא אסורים לצאת וכמו שכתב בס״ג לענין חמור וה״ה פרד:
(ח) וסוס יוצא וכו׳ – כצ״ל. דאלו חמור אסור ברסן:
(ט) שהוא פרינ״ו – היינו בריג״א הנ״ל שהוא פרומביא ובלשוננו קורין צוי״ם ואפסר הוא מה שקורין אברי״ץ:
(י) אבל לא בשניהם – דדי לה באחד והשני משוי הוא ואם עסקיו רעים שאין משתמר באחד מותר לצאת בשניהם יחד והכל לפי הענין. [מרדכי]:
(יא) ומותר וכו׳ – דוקא באלו שמותרים לצאת באפסר מותר גם לכרוך סביב צוארה החבל היוצא ממנה אם הוא ארוך אבל פרה אסורה לצאת באפסר וכן לכרוך חבל סביב צוארה לפי שהיא משתמרת בלא״ה וכדלקמן בסי״ז ע״ש:
(יב) סביב צוארה – מרש״י ור״ן משמע דאע״ג שכרוך בחוזק סביב צוארה שאין אדם יכול להכניס ידיו בין אפסר לצואר שתהא נוח לימשך כשירצה אפ״ה שרי משום דהיא נוי ואע״ג דכל נוי אסור וכנ״ל בריש הסעיף וכדלקמן בסוף סי״ז היינו דוקא בנוי דלאו אורחיה בחול לאפוקי דבר שדרך כל אדם לעשות כן בחול לנוי לבהמה לאו משאוי הוא אבל התוספות וכן רבינו ירוחם ס״ל דנוי אסור בכל ענין והכא מיירי ברפויין ומקרי לשמירה דהא יכול לאחוז בחבל כשתרצה לברוח וכ״ש אם יצא קצת מן החבל תלוי סביב צוארה דשרי ופסק הב״ח כהתוספות לחומרא:
(יג) האפסר – וכן הרסן דמוכן הוא לבהמה ואינו מוקצה:
(יד) שלא ישען עליה – ר״ל כשנותן בראש הבהמה יזהר שלא ישען בראשה דהוי משתמש בבע״ח:
(א) [סעיף א׳] בהמה יוצאה וכו׳ לפי שאדם מצווה מן התורה על שביתת בהמתו שנאמר למען ינוח שורך וחמורך וכו׳ ואחד שור וחמור ואחד כל בהמה וחיה ועוף מצווה על שביתתם. וק״ל דמידי דמינטרא ביה בהמה הוי תכשיט ואורחה ולא הוי משוי ומידי דלא מינטרא הוי משוי. ב״י בשם רש״י ועו״ש או׳ א׳:
(ב) שם. אבל אם אינה משתמרת בו. כלומר דאינה משתמרת מזה דאנח עליה אלא דמשתמרת בלאו הכי. עו״ש או׳ ב׳:
(ג) שם. אז הוי נטירותא יתירתא וכו׳ לאפוקי שאם היה דבר שיש בו שמירה בינונית אפי׳ אם היתה נשמרת בדבר מועט מזה מותר דאינו יכול לכוין השמירה ולצמצמה שלא להוסיף מעט. ב״י. ט״ז סק״א. עו״ש או׳ ג׳ א״ר או׳ ב׳ תו״ש או׳ ב׳:
(ד) שם. וכן כל דבר שהוא לנוי וכו׳ היינו במידי דלאו אורחיה אבל בנוי הרגיל בחול שרי. ב״י בשם רש״י והר״ן. אבל הב״ח פסק כהתו׳ דכל לנוי אסור. והביאו המ״א סק״א:
(ה) שם. הילכך נאקה וכו׳ נאקה הוא גמל נקבה. ערוך. וחמרא לובא חמור הבא ממדינת לוב. רש״י. והתו׳ פירשו לוב היינו מצרים יעו״ש:
(ו) שם. וסוס יוצא ברסן וכו׳ כצ״ל וכן הוא בטור אבל חמור אסור לצאת ברסן שהוא פרומביא כמ״ש סעי׳ ג׳ ב״ח. מ״א סק״ב. והכי פירושא גמל באפסר ופרד וחמור ג״כ באפסר הא רסן פרומבייא לא וכבסעי׳ ג׳ וסוס יוצא ברסן שהיא פרומבייא או באפסר. א״א או׳ ב׳ ועיין לקמן או׳ י״ב. אבל מ״ש הב״ח להתיר גמל בפרומביא אינו מוכרח. מ״א שם. וה״ה הט״ז סק״ב דגמל אסור בפרומביא. תו״ש או׳ ג׳ ער״ה או׳ א׳ ועי״ש שהשיג על הא״ר או׳ ג׳ במ״ש להוכיח כהב״ח יעו״ש וכ״מ מדברי הש״ע דגמל דוקא באפסר מותר אבל בפרומביא אסור:
(ז) שם. אבל לא בשניהם. ואם עסקיה רעים מותר לצאת בשניהם יחד והכל לפי הענין. ב״י בשם המרדכי. ועיין לקמן סעי׳ ד׳:
(ח) שם. ומותר לטלטל האפסר וכו׳ ואין בו משום איסור טלטול שמוכן הוא לבהמה. טור:
(ט) שם. ובלבד שלא ישען עליה. והטעם הוא כדי שלא ישתמש בבעלי חיים. ב״י:
(הקדמה) בנוסף לל״ט המלאכות האסורות בשבת ישנו איסור נוסף, והוא שבעלי חיים של יהודי יעשו עבורו מלאכה בשבת1. איסור זה נלמד מהפסוק בעשרת הדברות: ״וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַייָ אֱ⁠־לֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה... וּבְהֶמְתֶּךָ״. הוצאת משא על הבהמה לרשות הרבים כלולה באיסור זה, סימן זה דן בשאלה מה נחשב משא שאסור שבהמה תצא בו בשבת. באופן עקרוני, ודאי שאסור שבהמת ישראל תצא לרשות הרבים כשהיא נושאת משא ממש, והדיון הוא בבהמה שאינה נושאת משא, מה מותר שיהיה עליה כשהיא יוצאת. בדומה לבגדי האדם שמותר לצאת בהם, מותר שהבהמה תצא בדברים שהבעלים מניח עליה לצרכיה, כמו כלים שנועדו לשמירתה; וגזרו חכמים על שמירה יתרה ושמירה פחותה, והתירו לצאת רק עם כלים כדרך שומרי הבהמה2. בנוסף גם בבהמה, כמו באדם, ישנם דברים שמותר לצאת עימם מעיקר הדין, אלא שגזרו חכמים שמא ייפלו ויבוא בעליה לשאתם ביד.
אגב הלכות יציאת הבהמה, מובאים בסוף הסימן כמה היתרים שנאמרו בדיני בהמה בשבת משום צער בעלי חיים.
(א) הקדמה לסעיף – סעיפים א-ז עוסקים בַכלל שכלים שנוהגים לשים על הבהמה כדי להקל על שמירתה אינם נחשבים כמשא.
(ב) הוי נטירותא יתירתא – תרגום: היא שמירה יתרה. כלומר: שמירה שאינה נצרכת.
(ג) הוי משאוי – ואסרו חכמים שבהמתו תצא בהם לרשות הרבים.
(ד) לא תצא בו – ראינו שתכשיטי אדם אינם נחשבים משא. אולם בהמה אין דרכה בתכשיטים, ואסור שתצא בשבת בדברים ששמו עליה לנוי.
(ה) נאקה – נקבת הגמל.
(ו) ומכניסו בו – בטבעת זו מכניסים את החבל הקושר את הנאקה, ולכן היא משתמרת בה.
(ז) וחמרא לובא – חמורים מלוב. זהו זן חמורים חזק במיוחד.
(ח) ברינ״א – רסן ברזל שרק בעזרתו אפשר להשתלט על חמור חזק זה.
(ט) באפסר – אפסר הוא רצועה (או כמה רצועות) הקשור על ראש הבהמה, ומאפשר להוביל אותה.
(י) ברסן – בדרך כלל האפסר נועד לשלוט על הבהמה בהובלתה ברצועה, והרסן נועד לשלוט עליה ברכיבה. וכתבו האחרונים שקולר ורצועת כלב הרי הם כאפסר, ומותר לצאת בהם.
(יא) לא בשניהם – הואיל וכדי לשמור על הבהמה אין צורך גם באפסר וגם ברסן.
(יב) ותצא בו – גם כשאינו נצרך לשמירה, שכיוון שבדרך כלל הוא נצרך מותר תמיד שתצא בו.
(יג) ולתנו על הבהמה – בשבת עצמה. וכלי הבהמה אינם מוקצים.
(יד) שלא ישען עליה – משום האיסור להשתמש בבעלי חיים, המבואר בסעיף ח׳.
1. איסור זה קל מאיסור עשיית מלאכה, ואין בו עונש סקילה במזיד וחטאת בשוגג.
2. כתבנו שזו גזרת חכמים, כיוון שבגמרא נחלקו תנאים ואמורים אם שמירה יתרה מותרת או אסורה, ונחלקו הפוסקים כיצד להכריע, ופסק השולחן ערוך לחומרא. וקשה לומר שהאוסרים אוסרים מהתורה והמתירים מתירים לגמרי, אלא כדי למעט המחלוקת סביר יותר לומר שהאוסרים אוסרים מדרבנן.
כל בהמה יוצאת במה שמשתמרת בו אבל אם אינה משתמרת בו או הוי נטירותא יתירתא הוי משאוי וכן כל דבר שעושין לה לנוי לא תצא בו הלכך נאקה יוצאת בזממא דפרזלא וחמור לובא בפגא דפרזלא וגמלא באפסר וכן פרה וחמור וסוס יוצא ברסן או באפסר אבל לא בשתיהן ומותר לכרוך חבל האפסר סביב צוארה ותצא בו ומותר לטלטל האפסר וליתנו עליה ואין בו משום איסור טילטול שמוכן הוא לבהמה ובלבד שלא ישען עליה.
(א) כל בהמה יוצאת במה שמשתמרת בו ר״פ במה בהמה יוצאה (שבת נא:) יוצא הגמל באפסר והנאקה בחוטם והלובדקים בפרומביא שבפיהם וכל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר ופירש״י במה בהמה יוצאה וכו׳. לפי שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת מידי דמינטרא ביה בהמה הוי תכשיט ואורחה ולא הוי משוי ומידי דלא מינטרא הוי משוי ובגמרא (נב.) תנן התם ולא פרה ברצועה שבין קרניה פליגי בה רב ושמואל חד אמר בין לנוי בין לשמר אסור וחד אמר לנוי אסור לשמר מותר. ופירש״י לנוי. שצבועה וקלועה לנוי בין קרניה ואינו אוחז בה: לשמר. שאוחזה בה אסור דפרה מינטרא בלא אוחז בה אלא מוליכה לפניו וקסבר נטירותא יתירתא משוי הוא ואסיקנא דרב הוא דאמר בין לנוי בין לשמר אסור ופסקו כמותו הרי״ף והרא״ש והתוספות וכן פסק הרמב״ם בפ״ב וכתב רבינו ירוחם בח״י דהא דאמרי׳ דנטירותא יתירתא משוי הוא ואסור דוקא שתהא שמירה גדולה שאם היה דבר שיש בו שמירה בינונית אפי׳ שהיתה נשמרת בדבר מועט מזה מותר וכ״כ סמ״ק והתרומה דאין יכול לכוין השמירה ולצמצם שלא להוסיף מעט שהרי שנינו הסוס בשיר אפ״ה תניא שיוצא באפסר:
(ב) ומה שכתב הלכך נאקה יוצאה בזממא דפרזלא שם בגמרא (נא:) פירשו דחוטם הוא זממא דפרזלא ופירש״י נוקב חוטמו ומכניסו בתוכו והוא כמין טבע׳ ולובדקים בפרומביא שבפיהם מפרש בגמרא שם חמרא לובא בפגי דפרזלי. ופירש רש״י פגי דפרזלא. ברינ״ו כעין שלנו: פגי. כגון זה קנה חמור ובית פגי קביציי״ל בין ראשה ולחייה:
(ג) וכן פרה וחמור שם ארבע בהמות יוצאות באפסר הסוס והפרד והגמל והחמור. ואפסר פירש״י קפישטור״ו וכתב הרמב״ם בפ״כ שאם קשר חבל בפי הסוס הרי זה משוי לפי שאינו משתמר בו כלום ולא דמי לאפסר שקשור בראשו ואינו נשמר אבל כשאינו קשור אלא בפיו אינו שימור כלל דנשמט הוא מפיו ונ״ל שיש להגיה בדברי רבינו פרד במקום פרה דפרד הוא דתניא דיוצא באפסר אבל פרה אפי׳ ברצועה שבין קרניה אינה יוצאה וכתבו רבינו לקמן:
(ד) וסוס יוצא ברסן או באפסר כן כתבו שם התוס׳ וז״ל ויוצא סוס ברסן דאורחיה בהכי או באפסר אבל בשניהם ברסן ובאפסר אסור וכן כתבו הרא״ש והמרדכי וכן כתבו סמ״ג והתרומה אלא שכתבו שיש מחמירים שלא להוציא הסוס בפרומביא וכבר כתבתי דפרומביא היא ברינ״ו הנקרא רסן ומיהא חמור בפרומביא שאסרו סמ״ג והתרומה כולי עלמא מודו ביה דהא לא שרי במתני׳ אלא לחמרא לובא דוקא אבל לא לשאר חמורים.
וכתב המרדכי שם שאם הסוס עסקיו רעים מותר לצאת ברסן ואפסר יחד הכל לפי הענין והכי משמע בגמרא דאותביה לרב דאמר דלשמר נמי אסור מדתניא קשרה בעליה במוסירה כשירה ואי סלקא דעתך משוי הוא אשר לא עלה עליה עול אמר רחמנא ואוקמה רבינא במורדת וכ״כ הרב המגיד בפ״כ בשם המפרשים שכל בהמה שעסקיה רעים אע״פ שאין בנות מינה צריכות לאותה שמירה והיא צריכה מותר לצאת בה:
(ה) ומותר לכרוך חבל האפסר סביב צוארה ותצא בו בגמרא שם (נב.) רב הונא אמר מתני׳ דקתני יוצאין בשיר ונמשכין בשיר ה״ק או יוצאין כרוכין או נמשכין ושמואל אמר נמשכין ואין יוצאין כרוכין וא״ר יוסף חזינא לעגלי דרב הונא יוצאים באפסריהם כרוכים בשבת ואסיקנא דא״ר חנינא מולאות של בית רבי יוצאים באפסריהם כרוכין בשבת וכתבו התוס׳ דע״כ לא שרי בכרוכין אלא כשהם רפויים שאדם יכול להכניס ידיו בין אפסר לצואר שהוא נוח למשוך כשירצה וכ״כ רבינו ירוחם בחלק י׳ אבל רש״י פי׳ דאע״פ שהם כרוכים בצמצום שרי דלנוי נמי אורחייהו הוא וכתב הר״ן דאע״ג דמידי שאינו אלא לנוי אסור לכולי עלמא היינו בדלאו אורחייהו דוקא:
(ו) ומותר לטלטל האפסר וכו׳ כן כתבו שם התוס׳ והרא״ש:
(ז) ומה שכתב ובלבד שלא ישען עליה כ״כ שם הרא״ש והטעם הוא כדי שלא ישתמש בבעלי חיים כדלקמן:
(א)
במה בהמה יוצאה
גמל יוצא בפרומביא דהיינו רסן אבל לא יוצא בחטם. כ״כ סמ״ג בלא תעשה סה בדיני הוצאה.
סוס שעסקיו רעים יוצא ברסן ואפסר יחד והכל לפי הענין. כן הביא הב״י והשו״ע בסעיף ד, מהמרדכי, ויש להעיר דמקור דברי המרדכי בראבי״ה סי׳ רי ד״ה וסוסים.
מותר לכרוך חבל הרסן והמתג סביב צואר הבהמה בשבת. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף א ד״ה ומותר לכרוך, ויש להעיר דכ״כ ראבי״ה בסי׳ רי ד״ה וישראל.
נוי בהמה שדרכו בכך האם מותר לצאת בו. הב״י בסעיף א ד״ה ומותר לכרוך, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דראבי״ה בסי׳ רי ד״ה וסוסים, כתב סתמא דכל נויי בהמה אסור לצאת בו, ומאידך המאירי בשבת נא: ד״ה יוצאין, כתב כרש״י דמותר לצאת כרוכים אף בגוונא שאין מקום להכניס ידו בין הכריכה לצואר הבהמה.
מותר לטלטל האפסר בשבת וליתנו עליה. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף א ד״ה ומותר לטלטל, ויש להעיר דכ״כ ראבי״ה בסי׳ רי ד״ה וסוסים.
האם העזים מותרות לצאת צרורות בדדיהם כדי לייבש. הב״י בסעיף ו, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דראבי״ה בסי׳ ריא ד״ה והילכתא, כתב דמותר, וכ״כ המאירי בשבת נג: ד״ה והעזים.
חמור יוצא במרדעת הקשורה לו מערב שבת אבל סוס אינו יוצא אע״פ שקשורה מערב שבת. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף ז, ויש להעיר דכן הביא להלכה שבולי הלקט בשבולת קה, מספר התרומה.
האם מותר ליתן מרדעת על הסוס בחצר. הב״י והשו״ע בסעיף ח, כתב דאסור, והב״ח כתב על הב״י דשארי ליה מאריה, והתיר הב״ח ליתנו, והמשנ״ב הביא דהגר״א כתב דלרש״י מותר, ע״כ, ויש להעיר דשבולי הלקט בשבולת קה, הביא להלכה מספר התרומה דאסור, וכדברי הב״י.
האם מותר לתלות סל של מאכל לחמור בצוארו כדי שיאכל ממנו. הטוש״ע בסעיף י, כתבו דאסור, והב״י הביא כן מכמה ראשונים ולא הביא מי שמתיר, ואמנם ר״ע איגר בגיליון השו״ע כתב דבשו״ת בית יהודה כתב דהמנהג להתיר ושם יישב המנהג, ע״כ, ויש להעיר דבה״ג בהל׳ שבת בעמוד קמא, פסק להתיר, ומאידך ר״ח בשבת נג. ד״ה נתינת מרדעת, פסק לאסור.
פוקק לבהמה זוג שבצוארה ומטיילת בחצר, והוא הדין דמותר לעשות כן לכלבו ולעופו. כ״כ ראבי״ה בסי׳ ריא ד״ה ויוצא.
מותר להוציא בהמה עם ברזל הקבוע במסמרים ברגליה. כן הביא המשנ״ב ושער הציון בסעיף יא, משבולי הלקט, ויש להוסיף דשבולי הלקט שם בשבולת קה, הביא כן מאחיו הר״ר בנימין.
כשאסרו להוציא כמה בהמות יחד, היינו אפי׳ בב׳ בהמות. כ״כ הב״י והשו״ע בסעיף טו, ויש להעיר דכ״כ שבולי הלקט בשבולת קה.
אם מותר לצאת כשבידו כמה חבלים המחוברים כל אחד לבהמה אחרת. הב״י והשו״ע בסעיף טו, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דשבולי הלקט בשבולת קה, כתב דמותר, וכ״כ סמ״ג בלא תעשה סה בדיני הוצאה.
אין חמור יוצא לכרמלית בזוג אע״פ שהוא פקוק אבל בחצר מותר כשהוא פקוק. כ״כ סמ״ג בלא תעשה סה בדיני הוצאה, וכ״כ המרדכי בשבת בסי׳ שלה.
האם תרנגול מותר לצאת בזוג כשהוא פקוק. הדרכ״מ בסעיף יז אות ב, הביא מהמרדכי דאסור אף בחצר, ויש להעיר דסמ״ג בלא תעשה סה בדיני הוצאה, כתב דבהמה מותרת בחצר ואסורה בכרמלית והוא הדין לתרנגול דאסור כעין בהמה, ע״כ, דהיינו ומותר בחצר כבהמה.
בהמה ועוף אינם יוצאים בדבר שקשרו להם לסימן דהוי משאוי. כ״כ ראבי״ה בסי׳ ריא ד״ה ואסורים.
תרנגולים לא יוצאים ברצועה שברגליהם שעושים להם כדי שלא יברחו וגם שלא ישברו הכלים. כ״כ סמ״ג בלא תעשה סה בדיני הוצאה.
העגל לא יוצא בעול קטן שנותנים על צוארו והוא הדין לפרה וסוס וחמור. כ״כ סמ״ג בלא תעשה סה בדיני הוצאה.
פרה אינה מותרת לצאת בחבל שעל צווארה כדי לשומרה אבל עגלים מותרים. כן הביאו הב״י והדרכ״מ והשו״ע בסעיף יז, מכמה ראשונים, ויש להעיר דכן הביא להלכה שבולי הלקט בשבולת קה, מספר התרומה, וכ״כ סמ״ג בלא תעשה סה בדיני הוצאה.
אם מותר לישב בקרון שקשור לבהמה והגוי מוליך את הבהמה. הב״י בסעיף יח ד״ה ומה שכתב ואם, הביא דמהרי״ק דייק מספר התרומה דמותר, ודחה הב״י את דבריו מההלכה כי התוס׳ והרא״ש חולקים ואוסרים כי חשיב שמשתמש בבהמה, ע״כ, ויש להעיר דשבולי הלקט בשבולת קיא, הביא להלכה מהתרומה דאסור לישב בקרון כי הוא משתמש בבהמה, ע״כ, ומבואר דאף התרומה לא ס״ל דמותר.
בהמה שנפלה לאמת המים ואינו יכול להצילה אלא על ידי שירימנה בידו אסור להרימה. כן מבואר מדברי סמ״ג בסוף לא תעשה סה.
אסור להוציא העגל עם זמם בחוטמו כדי שלא יינק בשדה. כן הביא הב״י והשו״ע בסעיף יז ד׳⁠ ⁠׳ה כתוב, מכמה ראשונים, ויש להוסיף דכ״כ שבולי הלקט בשבולת קה.
אסור להנהיג בהמה במקל כי נראה כמוליכה לשוק. כן הביאו הטוש״ע בסי׳ תקכב,ד.
האם החולב בשבת חייב או שהוא רק אסור מדרבנן. עי׳ במה שאכתוב בזה בסי׳ שכ.
(א) במרדכי פ׳ במה בהמה מסתפק בדבר אבל מהסוגיא בגמ׳ (נג:) ובפירש״י שם נראה דנתינת אוכף אפי׳ על החמור אסור ולא שרי אלא מרדעת על החמור וכדברי הסמ״ג:
(ב) וכ״כ במרדכי וכ״מ בגמרא וכתב א״ז דשור דינו כפרה:
(א) וכן כל דבר שעושין לה לנוי כו׳ הא דסתם וכתב רבינו לנוי משמע דבכל ענין אסור זהו כשיטת התוס׳ דאילו לדעת רש״י היינו בדלאו אורחייהו דוקא וכמ״ש הר״ן לדעת רש״י והביאו ב״י:
(ב) וגמלא באפסר וכן פרד וחמור וסוס יוצא ברסן כו׳ כצ״ל וכן הוא בכל ספרי רבינו ישנים וגם חדשים וצריך שתדע דמ״ש רבינו וכן פרד וחמור כו׳ אינו קאי אלא אלעיל אמ״ש וגמלא באפסר ולא קאי אלמטה וסוס יוצא ברסן כו׳ דהא חמור אסור בפרומביא ופרומביא היינו רסן כמ״ש ב״י. וכן משמע בב״י שמרשים וכן פרה וחמור בלבד וסוס יוצא ברסן בלבד. ולכן הש״ע שכתב וז״ל והגמל באפסר ופרד וחמור וסוס יוצאים באפסר או ברסן שהוא ברינ״ו אבל לא בשניהם עכ״ל אינו נכון מטעם שכתבתי דהא חמור בפרומביא אסור והיינו רסן. ואף אם תרצה להגיה וסוס יוצא באפסר כו׳ מ״מ לא נתיישב הלשון מדלא כתב לפני זה תיבת וכן פרד וחמור וכמ״ש רבינו. גם מהרמ״י לא כיון בזה יפה ע״ש. ומ״ש הטור וסוס יוצא ברסן או באפסר אין להקשות מאי או באפסר דקאמר הלא כ״ש שיוצא באפסר דהא יותר משומר ברסן מבאפסר די״ל דאתא לאשמועינן דלא אמרינן שאינו רשאי לצאת באפסר לפי שאינו משתמר בו והוי משוי וק״ל:
(א) אבל אם אינה משתמרת כו׳ פירש״י לפי שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת ומידי דמינטרא ביה בהמה הוה תכשיט ואורחה ולא הוי משוי ומידי דלא מינטרא הוי משוי:
(ב) הילכך נאקה גמלא נקבה וזכר נקרא גמל ערוך:
(ג) בזממא דפרזלא הוא חוטם פי׳ טבעת ופירש״י נוקב חוטמו ומכניסו בתוכו:
(ד) וחמרא לובא פירש״י הבא ממדינת לוב:
(ה) בפגא דפרזלא מכניסין בין ראשי לחיים:
(ו) יוצא ברסן או באפסר אבל רסן לחוד לא מחשב משוי אע״פ שסגי ליה באפסר. כתב ר׳ ירוחם דהא דאמרי׳ נטירותא יתירא הוי משוי דוקא בשמירה גדולה אבל בשמירה בינונית אפילו היתה משומרת בדבר מועט מזה מותר משום דא״א לצמצם וכ״כ שאר מפרשים:
(ז) לכרוך חבל האפסר פירש״י אע״פ שהוא כרוך בצמצום שאין אדם יוכל להכניס ידו בין אפסר לצוואר אפ״ה מותר כיון דאורחייהו בהכי אע״ג דלנוי אסור היינו במידי דלאו אורחא בהכי אבל התוס׳ אסרו כ״א ברפוי:
(ח) ובלבד שלא ישען עליה כדי שלא ישתמש בב״ח:
(א) כל בהמה וכו׳ כך פסק האלפסי כמ״ד הלובדקים והגמל יוצאין באפסר באפסר אין בחוטם לא אלמא כל נטירותא יתירתא משוי הוא ואסור ואע״ג דאמר שמואל דהלכה כחנניא דנטירותא יתירתא לא הוי משוי הא רב פליג עליה וקי״ל הלכה כרב באיסורי וכ״כ כל הפוסקים וא״ת אמאי יוצא לובדקים בפרומביא הלא סגי ליה באפסר כדפרישית וי״ל דלובדקים דרכו בחול בפרומביא אלא דבאפסר נמי שמירה ולא אמרינן דנטירותא יתירתא משוי הוא אלא בשאין דרכו בחול כגון גמל בחטם ולפ״ז מ״ש רבינו הלכך נאקה יוצאה בזממא דפרזלא וחמרא לובא בפגא דפרזלא וגמל באפסר רצונו לומר נאקה דוקא בזממא דפרזלא אבל לא בפגא דפרזלא ובאפסר דכיון דאינה משתמרת בו הוי משוי וחמרא לובא בפגא דפרזלא שהוא דרכו וכן גמל באפסר שהוא דרכו אבל חמרא לובא וגמל בחוטם לא דכיון דנטירותא יתירתא הוא להם ואין זה דרכם הוי משוי אבל חמרא לובא באפסר שרי דבאפסר נמי שמירה כדפרישית וכן גמל בפגא דפרזלא נמי שרי לא אסרו נטירותא יתירתא אלא דוקא שתהא שמירה גדולה כגון חמרא וגמל בחוטם אבל אם היתה שמירה בינונית אף על פי שהיתה נשמרת בדבר מועט מזה מותר כגון הכא דגמל שמור באפסר ויוצא אף בפגא דפרזלא וכ״כ ב״י ע״ש ה״ר ירוחם והסמ״ג וסה״ת דאין יכול לצמצם שלא להוסיף מעט שמירה והכי משמע לישנא דתלמודא דקאמר גמל בחטם משמע דגמל בפגא דפרזלא פשיטא דשרי אלא דגמל בחטם קמיבעיא לן ואסיקנא דאסור וה״ה חמרא לובא בחטם נמי אסור כדפי׳ כנ״ל ברור לפי משמעות הסוגיא ורבינו קיצר בכל זה. שוב מצאתי להדיא בסמ״ג שגמל מותר בפרומביא וכן הסוס והוא מ״ש התוס׳ דהסוס מותר ברסן ורסן הוא פרומביא כדפי׳. פי׳ נאקה בחוטם גמלתא נקבה גדולה חיוורתי שהיא קשה להשתמר מפני שבורחת ונוקבים את חוטמה ומכניסין בתוכה טבעת ומכניסין בו רצועה או חבל ומושכין אותה בה ולובדקים הוא חמרא לובא בפגא דפרזלא והוא שקורין בלשון אשכנז ברע״ך צוי״ם שרגילין עכשיו להשים אותן על סוסים שעסקיהן רעים וקשים להשתמר. וגמל זכר וסתם חמור ופרד באפסר סגי והוא שקורין אותו בלשון אשכנז צוי״ם:
(ב) ומ״ש רבינו וסוס יוצא ברסן או באפסר כו׳ כ״כ התוס׳ ריש דף נ״ב בד״ה אמר שמואל וכתב ב״י דרסן הוא הפרומביא ולפ״ז לאו דוקא סוס יוצא בפרומביא דגמל נמי יוצא בפרומביא דלא אמרו אלא גמל בחטם דלא כדפי׳ מיהו פרד וחמור אסורים בפרומביא דהכי משמע להדיא בעובדא דלוי בריה דרב הונא בר חייא דקאמר לרבה בר רב הונא חמור שעסקיו רעים כגון זה מהו לצאת בפרומביא בשבת אלמא דסתם חמור פשיטא דאסור לצאת בפרומביא וכ״כ הסמ״ג והרא״ש להדיא והכי משמע מדברי רבינו שכתב וכן פרד וחמור דלא כלל ליה בהדי גמל וסוס ודו״ק ודלא כש״ע שכתב דסוס ופרד וחמור יוצאים ברסן שהוא פרומביא והגמל דוקא באפסר ולפי ע״ד טעות הוא פלטתו הקולמוס אלא איפכא הוא גמל יוצא בפרומביא אבל פרד וחמור אסור ועוד שהש״ע גופיה כתב אחר כך דחמור בפרומביא אסור ופרומביא היינו פגא דפרזלא והוא הרסן שקורא אותו הש״ע ברינ״ו וכן הוא האמת דחמור אסור ופרד דינו כחמור אבל גמל יוצא בפרומביא כדפי׳ וכן הסוס מותר בפרומביא:
(ג) ומותר לכרוך חבל האפסר סביב צוארה ותצא בו הכי אסיקנא בגמרא (דף נב) אלא דרש״י פירש דאע״פ שאינו אוחזה בו לאו משוי הוא דלנוי נמי אורחייהו הוא וכך פי׳ הר״ן דלנוי הרגיל בחול אפילו בשבת שרי אבל לנוי דאינו רגיל בחול אלא דמקצת אנשים עושין כן לעתים אסור דה״ל כמשוי ומש״ה פרה ברצועה שבין קרניה וזהורית שבין עיני הסוס דעשוי לנוי אסורין כיון שאינו רגיל לעשות כן לנוי. אבל התוס׳ לא חילקו בכך ותופסים דכל לנוי אסור וכרוכין דשרי מיירי דאיכא נטירותא בכרוכין שאם הבהמה רוצה לברוח יתפסנה בכריכת האפסר והרא״ש סתם דבריו ולא הביא לא דעת רש״י ולא דעת התוספות נראה דנסתפק בזה וכיון דספיקא היא נקטינן לחומרא כדעת התוספות דלא שרי כרוכין אלא כשהם רפויין דיכול לאוחזה בו כשתרצה לברוח ולכן כתב רבינו בסמוך ובעלי השיר וכו׳ עד יכולין לצאת בשיר הכרוך על צווארם ויכולין למשכם סתם אלמא דוקא ברפויים שיכול למושכם בשיר הכרוך ובמקצת ספרי רבינו כתוב כאן וז״ל בין אם מושכה ברצועה הקבועה בו או אינו מושכה בו אלא שכרוכה על צוארה והגה״ה היא ואף בהגה״ה זו הוי פירושו או אינו מושכה בו ברצועה אלא שכרוכה על צוארו ויכול למשוך אותה בכרוך כגון שהוא רפוי וכדעת התוס׳ נראה לי:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדהגהות ר' עקיבא איגריד אפריםחכמת שלמהמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חהכל
 
(ב) אִם קָשַׁר חֶבֶל בְּפִי הַסוּס, הֲרֵי זֶה מַשּׂאוֹי לְפִי שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּר בּוֹ.
באר הגולהט״זבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטואור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(ח) רמב״ם בפ״ה מה״ש
(ג) לפי שאין משתמר בו – דנשמט הוא מפיו ול״ד לאפסר שקשר בראשו ואינו נשמט.
(ב) שאינו – דנשמט מפיו ולא דמי לאפסר שקשור בראשו ואינו נשמט. ט״ז:
(יג) ס״ב אם קשר כו׳ – ע״ש בעי ר״י תחב לה בזקנה כו׳:
(טו) לפי שאינו משתמר בו – דנשמט הוא מפיו ולא דמי לאפסר שקשור בראשו ואינו נשמט:
(י) [סעיף ב׳] לפי שאינו משתמר בו. דנשמט הוא מפיו ול״ד לאפסר שקשור בו ואינו נשמט. ב״י. ט״ז סק״ג:
(טו) שאינו משתמר בו – וראינו שהכלל הוא שדבר שאינו מועיל לשמירת הבהמה נחשב כמשא, ואסור מן התורה לצאת בו.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהט״זבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטואור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ג) לָצֵאת חֲמוֹר בִּפְרֻמְבְּיָא (פי׳ רֶסֶן שֶׁל בַּרְזֶל), אָסוּר.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטומקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(ט) סמ״ג והתרומה וב״י לדעת כל הפוסקים
(ד) לצאת חמור בפרומביא – נתבאר בסעיף א׳ דדוקא חמרא לובא מותר בו.
(יד) ס״ג לצאת – שם נ״ב א׳ חמור שעסקיו כו׳ הכי אמר אבוך כו׳ ואנן קי״ל דלא כשמואל דהלכה כרב באסורי כמ״ש בנדה כ״ד ב׳ ועוד דאביי ורבא ורבינא אליביה תוס׳ ורי״ף ורא״ש שם:
(טז) לצאת וכו׳ – נתבאר בס״א דדוקא חמרא לובא מותר בו:
(יא) [סעיף ג׳] לצאת חמור בפרומביא וכו׳ נתבאר בסעי׳ א׳ דדוקא חמרא לובא מותר בו. ט״ז סק״ד:
(טז) אסור – מדרבנן, כיוון שזו שמירה יתרה, שראינו בסעיף א׳ שאסורה. ולא התירו רסן ברזל אלא לחמור לובי, שהוא פראי במיוחד.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטומקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ד) כָּל בְּהֵמָה שֶׁעֲסָקֶיהָ רָעִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּנוֹת מִינָהּ צְרִיכוֹת לְאוֹתָהּ שְׁמִירָה וְהִיא צְרִיכָה, מֻתָּר לָצֵאת בָּהּ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטומקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(י) ה״ה בפ״כ כאוקימתא דרבינא נ״ב
(יז) כל בהמה וכו׳ – וע״כ אפילו פרה שסתמה אינה צריכה שמירה וכדלקמן בסוף סי״ז אם היא מורדת מותרת לצאת בחבל סביב צוארה:
(יב) [סעיף ד׳] כל בהמה שעסקיה רעים וכו׳ וכתב הרשב״א והר״ן בחי׳ כ״י דסוס ופרד בזה״ז כיון דדרכן לצאת בחול בפרומביא אפי׳ בשבת אינו משוי לכ״ע יעו״ש. ער״ה או׳ ד׳ ועיין לעיל או׳ ו׳:
(יג) שם. והיא צריכה וכו׳ וע״כ אפי׳ פרה שסתמה אינה צריכה שמירה וכדלקמן סוף סעי׳ י״ז אם היא מורדת מותרת לצאת בחבל סביב צוארה גמ׳ וכ״כ האחרונים:
(יז) שעסקיה רעים – שהיא פראית ומסוכנת, וצריכה שמירה חזקה.
(יח) מותר לצאת בה – ובדבר זה הכול לפי המציאות.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטומקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ה) בַּעֲלֵי הַשִּׁיר כְּגוֹן כְּלָבִים שֶׁל צַיָּדִים וְחַיּוֹת קְטַנּוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶם כְּמִין אֶצְעָדָה סָבִיב צַוָּארָן, וְטַבַּעַת קְבוּעָה בָּהּ וּמַכְנִיסִין בָּהּ רְצוּעָה וּמוֹשְׁכִין אוֹתָם בָּהּ, מֻתָּר שֶׁיֵּצְאוּ בַּשִּׁיר הַכָּרוּךְ עַל צַוָּארָן וִיכוֹלִים לְמָשְׁכָם בָּהֶם.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(יא) שם נ״א במשנה וכפירוש רש״י שם
(טו) ס״ה כגון – רש״י שם:
(טז) ויכולין – מתני׳ שם:
(יח) כגון כלבים וכו׳ – וה״ה דסוס יוצא בשיר [משנה שם]:
(יט) וחיות קטנות – היינו אלו דאורחייהו בהכי בחול אבל חתול אסור דסגי לה בחבל קטן בעלמא וזה הוא לה נטירותא יתירתא [כ״מ בגמרא שם]:
(כ) בשיר הכרוך – ר״ל שהרצועה התלויה בשיר כרוך על צוארן וכנ״ל בס״ק י״ב:
(כא) ויכולין למשכם בהם – היינו שאם רוצה יוכל למשוך אותה ע״י הרצועה התלויה ועיין לקמן בסט״ז:
(יד) [סעיף ה׳] בעלי השיר כגון כלבים וכו׳ וה״ה סוס יוצא בשיר. משנה שם. וכ״כ הרמב״ם פ״ך דין ח׳:
(טו) שם. וחיות קטנות וכו׳ היינו אלו דארחייהו בהכי בחול אבל אם אין אורחייהו בהכי כמו חתול בסורג אסור משום דסגי לה בחבל קטן בעלמא וזה הוא לה נטירותא יתירתא והוי משוי. הרמב״ם שם:
(יט) בעלי השיר – לשון שרשרת.
(כ) ומושכין אותה בה – קוֹלָר.
(כא) למשכם בהם – משום שמשתמרים בקולר זה. ויש להוסיף שאף שבעלי חיים הם מוקצים על פי רוב, מותר למשכם ברצועה.
ובעלי השיר כגון כלבים של ציידים וחיות קטנות שיש להן כמין אצעדה וצמיד סביב צואריהם וטבעת קבועה בה ומכניסין בה רצועה ומושכין אותה בה יכולין לצאת בשיר הכרוך על צוארה ויכולים למושכם בהם.
(ח) ובעלי השיר וכו׳ משנה שם (נא.) כתבתי בסמוך ופירש״י כגון כלבים ציידים:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ט) אצעדה פירש״י בפרשת מטות אצעדה אלו צמיד הרגל וצמיד שעל יד:
(י) ויכולין למשכן ס״א בין מושכה ברצועה הקבועה בו או אינו מושכה בה אלא שכרוכה על צוארה רא״ף:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(ו) אַיָּלִים יוֹצְאִים לְבוּבִים, וְהוּא עוֹר שֶׁקְשׁוּרָה לָהֶם תַּחַת זִכְרוּתָם שֶׁלֹּא יַעֲלוּ עַל הַנְּקֵבוֹת, וְהָרְחֵלוֹת יוֹצְאוֹת שְׁחוּזוֹת וְהוּא שֶׁקּוֹשְׁרִין אַלְיָתָן כְּלַפֵּי מַעְלָה כְּדֵי שֶׁיַּעֲלוּ עֲלֵיהֶן הַזְּכָרִים, וְיוֹצְאוֹת כְּבוּנוֹת וְהוּא שֶׁקּוֹשְׁרִים בֶּגֶד סְבִיבָן לִשְׁמֹר הַצֶּמֶר שֶׁיִּהְיֶה נָקִי, וְהָעִזִּים צְרוּרוֹת, וְהוּא שֶׁקּוֹשְׁרִים רָאשֵׁי דַּדֵּיהֶן וְדַוְקָא כְּשֶׁקּוֹשְׁרִים אוֹתָם כְּדֵי שֶׁיִּצְטַמְּקוּ דַּדֵּיהֶן וְלֹא יֵחָלְבוּ דְּאָז מְהַדֵּק שַׁפִּיר, אֲבָל אִם קָשַׁר כְּדֵי לִשְׁמֹר חֲלָבָן שֶׁלֹּא יִפֹּל לָאָרֶץ, אָסוּר דְּלֹא מְהַדֵּק שַׁפִּיר וְחַיְישִׁינָן דִּלְמָא נָפִיל וְאָתֵי לְאַתּוּיֵי.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(יב) שם וכ״ג
(יג) כרבי יהודה במשנה וכרב שם נ״ד הרי״ף והרמב״ם
(יז) ס״ו אלים כו׳ – והשמיטו הרי״ף והרא״ש וטוש״ע כבולות ורמב״ם כתבו:
(יח) ודוקא – כגי׳ הרי״ף שם נ״ד א׳ ורב אמר הלכה כת״ק ואת״ק דברייתא קאי וערא״ש שם:
(יט) כדי כו׳ לשמור כו׳ – כפי׳ רש״י שם במתני׳ נ״ב ב׳:
(כב) ראשי דדיהן – בשביל החלב כמו שיתבאר וטעם כל אלו דאע״פ שאין נעשין להם לשמירה שלא לברוח מ״מ כיון שנעשין לשמירת גופן לשמרן מפני הצער שלא יהיו מוכחשים או מפני צמרן ובריאותם וטובתם הוי להו כמלבוש לאדם ולא למשא הוא להם ומותרין לצאת בהן [לבוש]:
(כג) ודוקא כשקושרין אותן – ואפילו אם קישר בשביל זה כיס על דדיהן ג״כ שפיר דמי [גמרא ע״ש]:
(כד) וחיישינן דלמא נפיל וכו׳ – אבל בלא״ה משמע דהיה מותר ולא הוי משוי דחשיב מלבוש במה ששומר בזה את חלבו וכמו רחלים כבונות דשרי מפני ששומר בזה את צמרן. ועיין לקמן בסעיף י״א דאוסר לעזים לצאת בכיס שבדדיהן שתלוי עליה כדי שלא יסרטו דדיהן בקוצים מיירי התם שהיו צריכין עוד להחלב ולא הדקוה שפיר כדי שלא יצטמק החלב ולכך אסור:
(טז) [סעיף ו׳] והוא שקושרין ראשי דדיהן. כל אלו אע״ג שאין נעשין להם לשמירה שלא לברוח מ״מ כיון שנעשים לשמירת גופן לשומרן מפני הצער או צמרן ובריאותם וטובתם היו להו כמלבוש של אדם ולא למשא הוא להם ומותרין לצאת בהן. לבוש:
(יז) שם. ודוקא כשקושרין אותם וכו׳ ואפי׳ אם קושר כיס בשביל זה על דדיהן שרי אם הוא מהדק. גמ׳:
(כב) על הנקבות – היתר זה הוא בכלל ההיתר לצאת במה שמשתמרות בו הבהמות, כי השמירה היא גם שלא יזיקו. ומכאן למדנו היתר בכל מה שנועד למנוע שבעל החיים יזיק, כמו זמם על פי הכלב.
(כג) שקושרין אליתן – האליה היא הזנב.
(כד) הזכרים – חכמים לא גזרו כאן, לא בדברים שלצורך מניעת הזיווג ואף לא בדברים שלצורך הקלה על הזיווג.
(כה) שיהיה נקי – גם על שמירת הצמר נקי לא גזרו חכמים.
(כו) ראשי דדיהן – קשירת העטינים נעשית בדרכים שונות, לעתים על מנת לשמור את החלב, ולעיתים להפך, כדי למעט את החלב. וחכמים לא גזרו בדברים שנעשים לצורך.
(כז) דאז מהדק שפיר – קשור יפה. כיוון שהמעטת החלב נעשית על ידי לחץ הקשירה.
(כח) דלא מהדק שפיר – שאינו קושר יפה, כדי לא לפגוע בזרימת החלב.
(כט) ואתי לאתויי – תרגום: וחוששים שמא ייפול, ויבוא להביאו. מעיקר הדין גם קשר זה הוא לצורך הבהמה, והחשש הנזכר דומה לגזרת חכמים שראינו בתכשיטים, ואינו מהתורה.
אילים יוצאים לבובים והוא עור שקושרין להן תחת זכרותן שלא יעלו על הנקבות והרחלות שחוזות והוא שקושרין אלייתן כלפי מעלה כדי שיעלו עליהם הזכרים ויוצאות כבונות והוא שקושרין בגד סביבן לשמור צמרן שיהא נקי והעזים צרורות והוא שקושרים ראשי דדיהם ודוקא כשקושרין כדי שיצטמקו דדיהן ולא יחלבו עד שתתעבר דאז מהדק שפיר ולא חיישינן דילמא נפיל ואתי לאיתויי אבל אם קשר כדי לשמור חלבן שלא יפול לארץ אסור דלא מהדק שפיר וחיישינן דילמא נפיל ואתי לאתויי.
(ט) אילים יוצאים לבובים וכו׳ משנה שם (נב:) זכרים יוצאים לבובים רחלות יוצאות שחוזות כבולות וכבונות העזים יוצאים צרורות ר״י אומר העזים יוצאים צרורות ליבש אבל לא לחלב ובגמ׳ (נד.) רב אמר ליבש מותר לחלב אסור ושמואל אמר אחד זה ואחד זה אסור וכתבו הרי״ף והרא״ש והלכתא כרב דאמר הלכה כר׳ יהודה וכ״פ הרמב״ם בפ״כ אבל רש״י גורס ור׳ יוחנן אמר הלכה כת״ק וכתב הרא״ש וכ״כ בהרבה ספרים ולגירסא זו הלכה כר׳ יוחנן לגבי רב ושמואל וכתב רבינו ירוחם בחלק י׳ שכן דעת כמה פסקנים וכיון שהרי״ף והרמב״ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ז) חֲמוֹר יוֹצֵא בְּמִרְדַּעַת (פי׳ כְּמִין אֻכָּף קָטָן שֶׁמַּנִּיחִין עַל הַחֲמוֹר כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ כְּדֵי שֶׁיִּתְחַמֵּם) וְהוּא שֶׁתְּהֵא קְשׁוּרָה לוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, וּשְׁאָר כָּל הַבְּהֵמוֹת אֲסוּרוֹת, וְלֹא יֵצֵא בְּאֻכָּף אַף עַל פִּי שֶׁקָּשׁוּר לוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זביאור הגר״אלבושי שרדמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(יד) שם במשנה ובגמ׳ נ״ג
(טו) שם בברייתא וכתנא קמא
(ה) חמור יוצא במרדעת – דמצער בצינה כדאמרינן בגמרא חמור אפילו בתקופת תמוז קרירא ליה.
(כ) ס״ז ושאר כו׳ – ערש״י במתני׳ ד״ה חמור וכ״מ מל׳ דמתני׳ חמור יוצא דוקא חמור וכמש״ש בגמ׳:
(ו) ש״ע ס״ז שתהא קשורה. בתוספות ורא״ש דף נ״ג כתבו כמה טעמים ע״ז דאי משום משתמש בבע״ח שמבוא׳ בסעיף שאח״ז היה ראוי להתיר אם עבר וקשרו:
(כה) חמור יוצא במרדעת – דמצטער בצינה דחמרא אפילו בתקופת תמוז קרירא ליה ונחשב כמלבוש ודוקא כשקשורה מע״ש דאז גלי דעתו מאתמול שצריכה לכך אבל אם קשרו בשבת אסור לצאת בו כיון דלא גליא דעתו מע״ש שיהא לה למלבוש:
(כו) כמין אוכף קטן – עיין בלבושי שרד שצ״ל כמין אוכף גדול:
(כז) ושאר וכו׳ – לפי שאין הצינה קשה להן והוי המרדעת משוי:
(כח) ולא יצא באוכף – דאין האוכף מועיל לו והוי משוי דדוקא מרדעת מועיל שהוא מונח על כל הגוף משא״כ אוכף אין מחמם אלא במקום שמונח:
(יח) [סעיף ז׳] חמור יוצא במרדעת. דמצטער בצנה כדאמרינן בגמ׳ חמור אפי׳ בתקופת תמוז קרירא ליה. ט״ז סק״ה:
(יט) שם הגה. פי׳ כמין אוכף קטן וכו׳ והפרישה או׳ י״א כתב דהוא כמין מלבוש לחמם אותה. והלב״ש כתב נראה שצ״ל אוכף גדול ור״ל שמונח על כל הגוף עכ״ד. ולי נראה הא דאמר כמין אוכף קטן אע״ג שהוא על כל הגוף משום דאינו עב כ״כ כמו זה שמניחין בשעת משא ורכיבה. ועיין לקמן או׳ כ״ב:
(כ) שם. והוא שתהא קשורה לו מע״ש. דבאינה קשורה מע״ש לא גלי מאתמול שתהא צריכה לכך שיהא לה למלבוש. רש״י. אבל הרא״ש כתב הטעם בשם הירושלמי משום דכשקושר משתמש בבעלי חיים ולפ״ז אם עבר וקשרו או אם עשה עכו״ם שרי לצאת בו אבל לטעם הראשון אסור. וכתב הפרישה או׳ י״ב דכ״ה דעת הטור לאסור וגם הרא״ש ס״ל הכי יעו״ש. וכ״ה דעת הא״ר או׳ ו׳ כהאוסרים וכתב דגם הש״ע ס״ל הכי מדכתב טעם הירוש׳ בסעי׳ ח׳ ולא הכא דדוקא לחומרא אמרינן טעם הירוש׳ ולא להקל כגון הכא וכתב עוד דכ״מ נמי ברמב״ם פי׳ המשנה וברטנורה יעו״ש. וכ״ה דעת התו״ש או׳ ז׳ וכתב ודלא כלבוש יעו״ש. וכ״ה דעת המש״ז או׳ ה׳:
(כא) שם. ושאר כל הבהמות אסורות. לפי שאין הצנה קשה להן וא״כ הוי המרדעת משוי. תו״ש או׳ ח׳:
(כב) שם. ולא יצא באוכף וכו׳ דאין האוכף מועיל לו והוי משוי. תו״ש או׳ ט׳ דדוקא מרדעת מועיל כי מונח על גופה ומחממה אבל אוכף אינו מחמם אלא למקום שמונח עליו משו״ה לא הוי מלבוש אלא משוי. לב״ש:
(ל) במרדעת – המרדעת היא מעין כר שמניחים על גב הבהמה תחת משאה. מסקנת הגמרא היא שהמרדעת על החמור גם נועדה להגן עליו מהקור, וצורך זה נחשב לצורך גופו של החמור, ואינו דומה למשא כלל.
(לא) מערב שבת – ואין לקשור מרדעת בשבת, כמבואר בסעיף הבא.
(לב) אסורות – משום ששאר בהמות אינן זקוקות לחימום, ועבורן המרדעת נועדה לשאת משא, ואסורה מדרבנן1.
(לג) באוכף – האוכף נועד להקל על הישיבה ועל הרכיבה על הבהמה. אסור לרכוב על בהמה בשבת, והאוכף דומה למשא, ולכן אסרו חכמים על הוצאתו2.
1. כתבו האחרונים שמרדעת מותרת גם בבהמות אחרות אם היא מונעת מהן סבל, כגון כשהקור גדול או משום הזבובים (ראו ט״ז ס״ק ו; ערוך השלחן סעיף ח).
2. אין בו איסור תורה, כי אין כוונתו לשאת את האוכף למקום אחר. ומכך שראינו שאנו אומרים את הכלל ״חי נושא את עצמו״ גם בשביתת בהמה, אף על פי שנשיאת אדם קשה לבהמה, למדנו שההגדרות ההלכתיות שנאמרו בהוצאה על ידי האדם נאמרו גם בהוצאה על ידי בהמה.
חמור יוצא במרדעת והוא שתהא קשורה לו מע״ש ושאר הבהמות אסורות אפילו אם קשורה להם מע״ש ולא יצא באוכף ואף על פי שקשור לו מע״ש.
(י) חמור יוצא במרדעת משנה שם (נב:) וגמ׳ (נג:) אמר שמואל והוא שקשורה לו מערב שבת וכתב הרא״ש דבירושלמי משמע דהא דאסור לקשור מרדעת בשבת משום דמשתמש בב״ח כ״כ הרב המגיד בפ׳ כ׳ בשם הרשב״א וכ״כ רבי׳ בסמוך:
(יא) ומה שכתב ושאר הבהמות אסורות כ״כ בסמ״ק דדוקא בחמור שרי בקשורה מפני שמצטער בצנה כדאמרי׳ בגמרא דאמרי אינשי חמרא אפילו בתקופת תמוז קרירא ליה:
(יב) ולא יצא באוכף וכו׳ פלוגתא דת״ק ורשב״ג שם בברייתא ופסקו כת״ק דאסור:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יא) חמור יוצא במרדעת כמין מלבוש לחמם אותה דחמרא אפילו בתקופת תמוז קרירא ליה:
(יב) והוא שתהא קשורה דכשאינה קשורה מע״ש לא גלי מאתמול שיהא צריכה לכך שיהא לה למלבוש. רא״פ. אבל הרא״ש כתב הטעם משום דכשקושר משתמש בב״ח ולפ״ז אם קושר לה עכו״ם בשבת היה מותר לצאת בה אף שלא היה קשורה לה מע״ש אבל לפי הטעם הראשון אסור. ונראה לי דמשום כדי לאשמועינן דגם זה אסור חזר רבינו לכתוב דין זה לקמן בסימן זה ז״ל אין החמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה לו מע״ש דשם מוכח ג״כ מיניה וביה דהאיסור לא משום משתמש בב״ח הוא דא״כ לא ה״ל למימר אין החמור יוצא אלא הל״ל אין קושרין מרדעת בחמור אלא ע״כ צ״ל דאף אם קושרה עכו״ם אסור לצאת בה משום משוי כשאינה קשורה לו מע״ש ואף הרא״ש ס״ל ה״ט אלא שבאיסור קשירה בשבת הוסיף ליתן טעם וק״ל:
(ד) חמור יוצא במרדעת והוא שתהא קשורה לו מע״ש רש״י פי׳ בדף נ״ד הא דאין חמור יוצא במרדעת כשאינה קשורה לו מע״ש דלא גלי מאתמול שתהא צריכה לכך שיהא לה למלבוש עכ״ל כלומר דאם קשרה בשבת הוי משוי וכ״כ התוס׳ שזו היא דעת רש״י ע״ש בתחלת דף נ״ג בד״ה והוא וכתבו עוד דיש לפרש דבקושר בשבת מיחזי כמתכוין להוצאת המרדעת וה״ר פורת פי׳ דבקושר בשבת מיחזי כאילו מתכוין להוליך הבהמה למקום רחוק עכ״ל:
(ה) ומ״ש ושאר הבהמות אסורות וכו׳ הכי משמע מדתנן החמור יוצא במרדעת וכו׳ דדוקא חמור שרי בקשורה מע״ש מפני שמצטער יותר בצינה כדאמרי אינשי חמרא אפי׳ בתקופת תמוז קרירא ליה אבל שאר בהמות דאין להם צער בצינה כל כך אפילו קשורה מע״ש אסור דה״ל משוי ואסור לצאת לר״ה בין במרדעת בין באוכף אפי׳ קשורה לו מע״ש וכ״כ סמ״ג דף י״ח ע״א וז״ל וחמור דוקא שרי בקשירה מפני שמצטער יותר בצינה כדאמרי אינשי חמרא אפילו בתקופת תמוז קרירא ליה עכ״ל:
(ו) ומ״ש ולא יצא באוכף וכו׳ פי׳ החמור מותר לצאת במרדעת אבל באוכף אסור לצאת ופליגי בה בבריי׳ ת״ק ורשב״ג ופסק כת״ק דאע״ג דאוכף נמי מהני לחממה אפ״ה לא הוי מלבוש לחמור אלא מרדעת דמחממה לכוליה גופיה דחמור אבל אוכף דאינו מחמם אלא למקום שהוא מונח עליו לא הוי מלבוש דידיה אלא משוי ואסור:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זביאור הגר״אלבושי שרדמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(ח) מֻתָּר לִתֵּן מַרְדַּעַת עַל הַחֲמוֹר מִפְּנֵי הַצִּנָּה וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִקְשְׁרֶנּוּ בּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁכְּשֶׁקּוֹשֵׁר צָרִיךְ לִקְרַב אֵלָיו וְנִמְצָא מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּבַעֲלֵי חַיִּים; אֲבָל עַל הַסוּס, כֵּיוָן דְּלֵית לֵיהּ צַעַר צִנָּה אָסוּר לִתֵּן עָלָיו מַרְדַּעַת כְּלָל; וּלְהָסִיר מַרְדַּעַת בְּשַׁבָּת בֵּין מִן הַחֲמוֹר וּבֵין מִן הַסוּס, אָסוּר כֵּיוָן דְּלֵית לֵיהּ צַעַר אִם לֹא יְסִירֶנָּה; וְאֻכָּף אָסוּר בֵּין לִטֹּל בֵּין לְהַנִּיחַ בֵּין לַחֲמוֹר בֵּין לַסוּס.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״איד אפריםמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(טז) שם לכולהו אמוראי
(יז) הרא״ש בשם הירושלמי
(יח) בית יוסף ממשמעות הגמ׳ נ״ד וכדברי הסמ״ג שהביא הטור
(ו) אבל על הסוס כו׳ – בטור כתב דמותר ליתן אוכף ע״ג הסוס בלא קשירה דלא כסמ״ג וכבר תמה ב״י על הטור בזה דהא בפי׳ אמרו בגמרא באוכף אפילו להסירו אסור וכ״ש להניחו ואין הטעם משום קשירה אלא משום דדמי לרוצה להטעינו משוי ולא התירו בגמרא להניח מרדעת אלא על החמור משום דקרירא ליה אבל בשאר בהמות אסור. ומו״ח ז״ל חלק על הב״י ואמר לדעת הטור דבסוס מותר ליתן עליו מרדעת ואוכף כדי לחממו דהסוס צריך ג״כ חימום וחימום אוכף סגי ליה ואה״נ דגם מרדעת מותר להניח על סוס ואלו דברים בדויים ואין סוגיית ההלכ׳ כן כלל דאם היה בשאר בהמות שייך צינה למה אסרו לצאת בהם במרדעת אף בזמן שהוא קשור מ״ש מחמור ותו דאם האוכף מחמם כ״ש שהיה להתיר בחמור אף ע״פ שאינו מחמם הרב׳ כיון שמחמם מעט ותו דא״כ למה לא כתב הטור אפי׳ מרדעת מותר להניח על הסוס והנלע״ד דודאי יפה כוון רבינו בעל ב״י להלכה אמיתית רק כדי לישב דעת רבי׳ הטו׳ נ״ל בדרך זה דהו׳ אינו מפ׳ טעם הבעי׳ דמהו ליתן מרדע׳ ע״ג חמור משום טירחא כמ״ש התו׳ בשם ר״י אלא הולך לשיטת אביו דמבי׳ הירושלמי דאסרו משום משתמש בב״ח כשהוא קושר ומקרב עצמו אצל הבהמ׳ והיה קשה להטור מה מקשה בגמרא מאוכף שע״ג החמור לא יטלטלנו בידו אלא מוליכו בחצר ונופל מאליו השת׳ ליטול אמר׳ לא להניחו מבעי׳ דלמא התם מיירי מקשור דסתם אוכף על הסוס הבא מן הדרך הוא קשור וא״כ איך דייק דכ״ש להניח אוכף בלא קשירה דאסור דהא אנן קיימינן בלא קשירה ובזה אנו מתירין להניח המרדעת אלא ע״כ פי׳ הסוגיא היא כן דהא דמבעי׳ לן תחלה מה להניח המרדעת ע״ג החמור הוא מטעם שימוש ב״ח שע״י שרוצה לכסות כל החמור במרדעת יש לחוש שמא יסמוך על גוף הבהמה וכמ״ש הרא״ש לענין רסן שיש ליזהר בזה וע״ז השיב לו מותר דלא גזרו בזה והיינו בלא קשיר׳ וע״ז שאלו מה בין זה לאוכף פי׳ ע״י קשירה כדרך סתם כל אוכף דאסור ע״י קשירה מטעם שמא יבא להשתמש בב״ח וא״כ כ״ש שלא יניח עליו ע״י קשירה וא״כ ה״ה בהנחת מרדעת בלא קשירה כיון שמקפיד לכסות כל הגוף יש חשש זה כמו באוכף על ידי קשירה וע״ז תי׳ בגמ׳ דשאני מרדעת דיש צער צינעה ע״כ לא גזרו בזה משא״כ באוכף ע״י קשירה ופי׳ זה נכון מאד לשיטת הרא״ש ע״פ הירושלמי שיש חשש שימוש בב״ח וא״כ עולה מזה דבלא קשירה מותר להניח אוכף על החמור וה״ה על הסוס דאין כאן חשש שימוש ב״ח אבל להניח מרדעת שהוא בלא קשירה ודומה לאוכף בקשירה אסור בשאר בהמות חוץ מן החמור משום צער צינה שלו זה נ״ל נכון מאד לדעת הטור והוא כפתור ופרח לפע״ד. ומ״ש אבל על הסוס אסור נ״ל דבשעה שהקור גדול ואנו רואים שמזיק לסוס וכן בימות החמה שהזבובים רבים ומצערים להסוס דמותר להניח מרדעת עליו דמידי הוא טעמא גבי חמור משום צינעה ובזה הוה ג״כ צער מרובה ובלבד שיהיה נזהר שלא יסמוך עצמו על הבהמה בשעת הכיסוי כנלע״ד.
(ג) אסור ליתן עליו. דמחזי כמטעינו משוי:
(ד) ולהסיר מרדעת כו׳. דהוי טירחא שלא לצורך:
(ז) אבל על הסוס וכו׳ ואוכף אסור וכו׳. כן כתב בשולחן ערוך ואזיל לטעמיה דתמה בבית יוסף על הטור דמתיר ליתן אוכף על הסוס וחמור שהוא נגד הסוגיא דשמעתא דף נ״ג עיין שם באריכות ונמשכו אחריו כל האחרונים לדינא אלא שנדחקו לתרץ איך הבין הטור הגמרא והם דברים דחוקים מאוד כמו שיראה המעיין, והט״ז מעקם בזה ביותר דברי הש״ס וקשה עליו טובא ואין להאריך. ולעניות דעתי הטור הבין הגמרא על נכון אך אקדים התמוה שראיתי בספר התרומות סימן רל״ו ומרדכי פרק במה בהמה שנסתפקו אם מותר לתת אוכף על סוס אם כן הוה ליה לבית יוסף לתמוה על הגדולים המוקדמים להזכירן והשתא אפרש הכל בביאור דסבירא ליה דמאי דפריך וכי מה בין אוכף למרדעת ואישתיק היינו משום דפסק להלכה דגם במרדעת מותר ולא כדפירש דסבור הא דאישתיק משום דסבר אוכף נמי שרי, על כרחך דמשמע דלמסקנא אסור באוכף שהוא תמוה דהדבר כפשטן גם להמסקנא ומה דקאמר במסקנא ומאי שנא מאוכף שאני התם אפשר דנפל ממילא אבל להניחו שרי וכן למה דמשני לצננה לית לן צערא היינו נמי להסירה אבל לחממה ולהניחה שרי ואם כן עולה מסוגיא דשמעתא דחמור אפילו באוכף שרי ולכך לא נסתפקו ספר התרומות ומרדכי אלא על סוס גם דברי סמ״ג אפשר דלא אסור אלא בסוס ודעת הטור דשרי גם בסוס דכיון דמצינו דיש חילוק בין לצאת לרשות הרבים דאסור באוכף בסעיף הקודם אפילו בחמור דאין מועיל לצננה והכא בחצר שרי דאמרינן דאף על פי כן מועיל קצת אם כן הוא הדין בסוס אף דאסור לעיל שרי הכא ולספר התרומות ומרדכי זה בספק כיון דלא מצינו היתר בש״ס אלא לחמור דקרירא ליה ומועיל קצת אבל לסוס דלא קרירא אסור והסמ״ג דעתו לפשוט זה וכן נראה לי להלכה למעשה דאוכף לחמור מותר ולסוס אסור:
(ח) [לבוש] דטרחת חינם וכו׳. והט״ז פירש משום דחיישינן שיבוא לסמוך על הבהמה וישתמש בבעלי חיים, עד כאן וליתא דבהדיא כתב הרא״ש דאפילו במרדעת שהוא על כל גוף דבלא קשירה אין צריך להתקרב אצל החמור ואין נשען עליו ודוקא ברסן בראש שהוא דבר חמור כתב בסעיף א׳ שיזהר שלא ישען עליו גם תיקשי איך למד הש״ס דמותר במרדעת קל וחומר מטרסקל הא מרדעת גרע שהוא לכל הגוף כדפירש הוא גופיה ס״ק ו׳, שוב ראיתי ברבינו ירוחם דתליית דטרסקל הוא על ידי קשירה ולפי זה בעגלים וסייחים אפילו על ידי קשירה מותר ונראה דאזיל לטעמיה בס״ק ו׳ אבל להרא״ש אסור וכן בכל הפוסקים משמע דתולין בלא קשירה ואפשר לחלק בין קשירת המרדעת לשאר קשירות כמו בקשירת חבל דבהמה פטור וכן ברסן משמע בסעיף ב׳ שהוא על ידי קשירה וצריך עיון:
(ט) [לבוש] משום דמיחזי וכו׳. אבל מאי שאינו מחזי מבטיל אגב אפסר (תוס׳ דף נ״ד), ולפי זה נראה דבתרנגולים וכלבים וחתולים ועופות דאין דרכן להוליכן למכור בכך מותרין דבטלי גבי רצועה שבצוואריהן והסמ״ג כתב דטעם משום משוי ולדידיה בכולן אסורין ויש צד דכל אחד יודה לדינא לחבירו (שלטי גיבורים דף קכ״ג). ונראה פירושו דיש לומר דהסמ״ג מיירי כשאין קשור באפסר כמו שכתב מגן אברהם דבזה מודה תוס׳, ולעניות דעתי משמע בספר התרומות סימן רל״ז ובמרדכי דגם בתרנגולים שייך טעם דאזיל לחינגא עיין שם, מיהו הכל לפי המקום, ואין להקשות על הסמ״ג הא קאמר בש״ס טעם משום חינגא דאזיל בספר התרומות שם מתרץ ליה דלרווחא דמילתא קאמר טעמא דאזיל לחינגא או כיון דזוטר לא הוי משום משוי, עד כאן וצריך עיון, וכתבו התוס׳ שם משום דילמא נפיל ליכא למיחש דמיירי באריג:
(י) [לבוש] דלמאי וכו׳. צריך עיון מנא ליה הא ומתוס׳ שבת דף נ״ח ד״ה לא וכו׳ משמע דאינו משוי אלא טעמא דילמא מיפסיק ואתא לאתויי ואפילו באריג בכסותו חיישינן לזה כמו שכתבו תוס׳ שם ד״ה הכא במאי עסקינן וכו׳ ואף שכתבו הכי בעבד נראה לי דהוא הדין בבהמה דזוג דרך לארוג בבגד ולא חותם ודו״ק, ומה שכתב חידושי מהר״ם בזה לא נראין כלל ומרבינו ירוחם דף פ׳ משמע דטעמא דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא כמו בזוג וכן יש לכוין דברי תוס׳ שם, ומה שכתב דילמא מיפסיק דומיא דחותם רוצה לומר חותם דעבד קאמר הש״ס לעיל מיניה ודו״ק דמיושב בזה מה שהקשה מהרש״א שם:
(יא) [לבוש] דכיון וכו׳. פירש רש״י דף נ״ד וקשה אם כן אמאי הניח הש״ס בתיקו דף נ״ב ע״א בתחוב האפסר בעז בזקנה כשקשר השער למטה הא נמי כאיב לה וכנסת הגדולה פירש הש״ס דמכיר בקשיר בטליתו וגם בזנבו והנה בכנסת הגדולה הניח בתימא על הרי״ף והרא״ש והטור שהשמיטו דין דעז בזקנה דלעיל דעז שחקקה לה בין קרניה יוצאה באפסר, ונראה לעניות דעתי דסבירא ליה דאפסר בעז הוי נטירא יתירא והש״ס שם קאמר זה אליבא דחנניה דנטירתא יתירא לאו משוי הוא אבל למאי דקיימא לן כרב אסור וסמך לזה הוא מדאמר הש״ס דינים אלו אחר שאמר שם הלכה כחנניא וכו׳:
(ג) הסוס – ובשעה שהקור גדול ואנו רואים שמזיק להסוס וכן בימות החמה שהזבובים רבים ומצערים להסוס מותר להציע מרדעת עליו ובלבד שיהא נזהר שלא יסמוך עצמו על הבהמה בשעת הכיסוי. ט״ז:
(כא) ס״ח אבל על הסוס – סמ״ג וכמש״ש לחממה אית לה צערא כו׳ דאמרי אינשי כו׳ ומפ׳ דאמרי אינשי קאי ארישא על לחממה אית לה צערא משא״כ בסוס אבל שיטת רש״י דאין אסור אלא ליטול המרדעת מן החמור אבל מן הסוס בין ליטול בין ליתן מותר דמפרש חמרא כו׳ לפיכך אסור ליטלו:
(כב) ולהסיר – שם כאן לצננה כו׳ לצננה ל״ל צערא ומפ׳ דה״ה בכל הבהמות אין צער בחימום דלא כפרש״י מחמת דאמרי אינשי אלא שאין צער לבהמה בזה אבל בסה״ת ומרדכי נסתפקו בזה ולרש״י פשיטא ליה דמשמע מדבריו דמותר כנ״ל שכ׳ בד״ה כאן לחממה כו׳ אבל נטילת אוכף כו׳ שהרי הוא יצטנן מאליו דאמרי אינשי כו׳ משמע אבל סוס מותר דלפ״ד הסמ״ג מ״ש בגמ׳ דאמרי כו׳ קאי ארישא כנ״ל אבל בנטילת האיכף א״צ שום טעם. ואפי׳ לסוס אסור. אבל לרש״י הוא להיפך דבלחממה א״צ שום טעם ולפ״ז הסוס קל דהכל מותר בסוס ופשטא דשמעתין משמע כדברי רש״י דאסיפא קאי:
(כג) ואוכף אסור – שם אוכף שעל כו׳ השתא ליטול כו׳ וערש״י ד״ה מ״ש מאוכף ואפי׳ למסקנא כאן לחממה אוכף אינו מחמם כמש״ש ולא באוכף אע״פ. ואע״ג דבמרדעת מותר משום חימום כמ״ש רש״י במתני׳ וערש״י שם ד״ה אף באוכף כו׳:
(ג) סימן שה במ״א ס״ק ואו מודו התוספות דהוי משוי כשהוא קשור באפסר אי לאו משום דמחזי כו׳ הוי שרי ואף על גב כו׳ כצ״ל:
(כט) מותר ליתן מרדעת – היינו שלא לצאת לר״ה כ״א שיהיה בחצר:
(ל) מפני הצינה – היינו דמשום זה לא חיישינן לטרחא דשבת:
(לא) שלא יקשרנו – היינו אפילו בקשר שאינו של קיימא:
(לב) אסור ליתן עליו – משום דהוי טרחא שלא לצורך ועיין בביאור הגר״א שכתב דלדעת רש״י גם על הסוס וכן לכל הבהמות מותר ליתן מרדעת בחצר דגם להם יש צער צינה ומועיל החימום. וכ״ז בסתמא אבל בשעה שהקור גדול ואנו רואים שמזיק לסוס וכן בימות החמה שהזבובים רבים ומצערים להסוס לכו״ע מותר להניח בחצר המרדעת או שאר בגד עליו דלא גרע מחמור ובלבד שיהיה זהיר שלא יסמוך עצמו על הבהמה בשעת הכיסוי:
(לג) ולהסיר מרדעת וכו׳ – דהוי טרחא שלא לצורך ואפילו אם כבר נתחממה ע״י משאוי שנשאה מבע״י:
(לד) ובין מן הסוס – עיין בבה״ל:
(לה) בין ליטול – הטעם כנ״ל לענין מרדעת ומש״כ בין להניח הטעם דכיון דאינו מחמם רק מעט הוי טרחא שלא לצורך:
ולהסיר מרדעת בשבת וכו׳ ובין מן הסוס – המחבר סתם בזה כדעת הסמ״ג ועיין בביאור הגר״א שכתב דדעת רש״י דמן הסוס [וכן ה״ה מכל הבהמות] מותר להסיר המרדעת וכן האוכף דדוקא מן החמור דאית ליה קרירות ביותר ויצטנן ממילא אפילו אם לא נסיר מעליו משא״כ בשארי בהמות ותלוי כ״ז בפירוש הסוגיא שם וכתב הגר״א דפשטא דשמעתין משמע כדברי רש״י:
ואוכף אסור וכו׳ בין לחמור בין לסוס – ודעת הא״ר להורות כהטור דנתינת אוכף על החמור מותר כמו מרדעת אבל מהגר״א משמע שמסכים עם השו״ע:
(כג) [סעיף ח׳] מותר ליתן מרדעת וכו׳ דוקא להלך בה בחצר אבל לא לצאת בה לר״ה דאין החמור יוצא במרדעת אלא א״כ קשורה לו מע״ש. ב״י:
(כד) שם. מותר ל תן מרדעת וכו׳ ולא חיישינן לטרחא דשבת כיון דאיכא צערא דצנה לחמור. ב״ח:
(כה) שם. בלבד שלא יקשרנו וכו׳. היינו אפי׳ בקשר שאינו של קיימא דבקשר של קיימא בל״ה אסור כידוע:
(כו) שם. דלית ליה צער צנה אסור וכו׳ דמחזי כמטעינו משוי. מ״א סק״ג. ונראה דבשעת שהקור גדול ואנו רואים שמזיק לסוס וכן בימות החמה שהזבובים רבים מצערין להסוס דמותר להניח מרדעת עליו דמידי הוא טעמא גבי חמור משום צנה ובזה הוא ג״כ צער מרובה ובלבד שיהיה נזהר שלא יסמוך עצמו על הבהמה בשעת הכיסוי. ט״ז סק״ו. תו״ש או׳ יו״ד:
(כז) שם. ולהסיר מרדעת וכו׳ דהוי טרחא שלא לצורך. מ״א סק״ד. תו״ש או׳ י״א:
(כח) שם. ואוכף אסור וכו׳ דאוכף אינו מועיל כלל והוי נמי טרחא שלא לצורך. חויש או׳ י״ב:
(לד) מפני הצינה – כפי שראינו בסעיף הקודם, המרדעת נועדה גם לחמם את הבהמה, ומותרת בחמור, שסובל במיוחד מהקור1.
(לה) משתמש בבעלי חיים – חכמים אסרו להשתמש בבעלי חיים בשבת ובחג. אחד השימושים העיקריים בבהמה הוא הרכיבה, ודרך הרוכבים לחתוך ענף כדי להנהיג בו את הבהמה, ומשום כך גזרו ואסרו להשתמש בבהמה בשבת ובחג, ״שמא יחתוך זמורה״. בגזרה זו כלולים כל השימושים בבעלי החיים2.
(לו) צער צינה – והמרדעת אצלו לא נועדה לחממו.
(לז) כלל – ונחשבת כמשא מדרבנן.
(לח) אסור – ביארו האחרונים שאיסור זה הוא משום שאין לטרוח בשבת טרחה שלא לצורך.
(לט) אם לא יסירנה – ואם היה לבעל החיים צער, היו מתירים משום צער בעלי חיים.
(מ) בין לסוס – משום שהרכיבה אסורה, כפי שראינו בסוף הסעיף הקודם.
1. אפילו בקיץ, כדברי הגמרא (שבת נג ע״א): ״והיינו דאמרי אינשי: חמרא, אפילו בתקופת תמוז קרירא לה״.
2. תוספות עירובין דף מג ע״א סוף ד״ה ״הלכה״: ״אם בהמה מנהיג בקרון פשיטא דאסור להשתמש בבעלי חיים, שמא יחתוך זמורה״. וראו ערוך השלחן כאן סעיף ט״ז, שהביא שבירושלמי משמע קצת שהוא מטעם שביתת בהמתו, וביאר שלמעשה מדובר בטעם אחד. וראו משנ״ב ס״ק ס״ב.
ומותר ליתן עליו המרדעת בחצר ובלבד שלא יקשרנו בו בספר המצות אסר ליתן האוכף על הסוס שכתב אסור להסיר האוכף מעל הסוס ומרדעת מעל החמור וכן ליתן עליו אבל ליתן מרדעת על החמור שרי ע״כ ונראה דשרי ליתן אוכף על הסוס בלא קשירה דטעמא דאסור לקשרו מפרש בירושלמי שלא ישתמש בבעלי חיים כי כשקושר צריך ליקרב אליה אבל בלא קשירה אין צריך ליקרב אליה ולפי זה אין חילוק בין סוס לחמור.
(יג) ומותר ליתן עליו המרדעת בחצר פשוט שם נותנין מרדעת ע״ג חמור בשבת ופי׳ רבי׳ בחצר כלומר דוקא להלך בה בחצר אבל לא לצאת בה לר״ה דאין החמור יוצא במרדעת אא״כ קשורה לו מע״ש:
(יד) ומה שכתב ובלבד שלא יקשרנו בו נתבאר טעמו בסמוך ולא ידעתי היאך כתב רבי׳ ירוחם בח״י דמותר לקשרו ולא חשש למ״ש הרא״ש בשם הירושלמי:
(טו) בסמ״ג אסר ליתן האוכף על הסוס שכתב אסור להסיר האוכף מעל הסוס וכו׳ ונראה דשרי וכו׳ ולפי זה אין חילוק בין סוס לחמור כלומר דבלא קשירה אפי׳ אוכף על הסוס שרי ואם קושר אפילו מרדעת לחמור אסור ותמהני על רבינו שהרי דברי סמ״ג ברורים הם בגמרא דהא תניא אוכף שע״ג חמור לא יטלטלנו בידו אלא מוליכו ומביאו בחצר והוא נופל מאליו וכתבו רבינו בסמוך הרי בהדיא אוסר להסיר האוכף מע״ג החמור ובודאי דה״ה מעל הסוס ומשמע נמי דכשם שאסור ליטול האוכף כך אסור ליתנו דגרסינן בגמרא בעא מיניה רב אסי בר נתן מר״ח בר רב אשי מהו ליתן מרדעת ע״ג חמור בשבת א״ל מותר א״ל וכי מה בין זה לאוכף אישתיק איתיביה אוכף שע״ג חמור לא יטלטלנו בידו השתא ליטול אמרת לא להניח מיבעיא א״ל ר׳ זירא שבקיה כרביה ס״ל דאמר תולין טרסקל לבהמ׳ בשבת וק״ו למרדעת ומה התם דמשום תענוג שרי הכא דמשום צער לא כ״ש ופירש״י איתיביה כסבור הא דאישתיק משום דלא אשגח ביה דסובר אוכף נמי שרי ואותביה מברייתא דאסור ליטלה והשתא ליטול אמרת לא להניח מיבעיא דדמי כאילו צריך להטעינה משוי משום צער של צנה עכ״ל ובתר הכי אמרינן ר׳ זירא אשכחיה לר׳ בנימן וכו׳ נותנין מרדעת ע״ג חמור בשבת א״ל יישר וכו׳ דכ״ע מיהא מרדעת מותר מ״ש מאוכף ופירש״י מ״ש מאוכף שאסור ליטלו וכ״ש להניחו שאני התם דאפשר דנפיל ממילא רב פפא אמר כאן לחממה כאן לצננה לחממה אית לה צערא לצננה לית לה צערא ופירש״י מרדעת צריך לחממה ומותר משום צער דצנה אבל נטילת אוכף אינו אלא שתצטנן שנתחממה ע״י משוי שנשאה מבע״י ואי לא שקיל לה לא איכפת לן שהרי היא תצטנן מאליה עכ״ל הרי הדבר פשוט דאוכף אסור בין ליטול בין להניח בין לחמור בין לסוס ומרדעת מותר ליתנו ע״ג חמור משום צער צנה אבל על הסוס כיון דל״ל צער צנה ודאי אסור וכן להסיר המרדעת בין מן החמור בין מן הסוס אסור כיון דלית ליה צער אם לא יסירנה וכדברי סמ״ג ולא מטעם קשירה מיתסרי דבלא קושר נמי אסור ליתן אוכף ע״ג סוס או חמור ומרדעת ע״ג סוס כמו שנתבאר וטעמא משום דדמי כאילו צריך להטעינה משוי ולהסיר אוכף או מרדעת מסוס וחמור אסור משום טירחא שלא לצורך והירושלמי בא ללמוד דנותן מרדעת על החמור נמי לא שרי אלא בלא קשירה ואין זה ענין לדברי סמ״ג:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ג) כתב בספר המצות אסור ליתן האוכף על הסוס כו׳ כתב ב״י ותמהני על רבינו שהרי דברי סמ״ג ברורים הם בגמרא דהא תניא אוכף שע״ג החמור לא יטלטלנו בידו אלא מוליכה ומביאה בחצר והוא נופל מאליו וכתב רבינו בסמוך הרי בהדיא אוסר להסיר האוכף מע״ג החמור ובודאי דה״ה מעל הסוס כו׳ עד הרי הדבר פשוט דאוכף אסור בין ליטול בין להניח בין לחמור בין לסוס כו׳ עכ״ל דבריו צריכין ביאור דלפום ריהטא תמוהין דבריו דהא אדרבה לפי התירוצים שתירץ הגמרא שאני התם דאפשר דנפל ממילא רב פפא אמר כאן לחממה כאן לצננה כו׳ ומש״ה מותר לתת מרדעת על החמור א״כ גם משמע דאוכף מותר לתת על החמור והסוס כמו מרדעת וצ״ל דס״ל לב״י דכל התירוצים דלעיל לא נאמרו אלא דוקא לענין מרדעת אבל לא לענין אוכף. ובודאי זה יצא לו כיון דפירש״י ז״ל כסבור הא דאישתיק משום דלא אשגח ביה דסובר אוכף נמי שרי ואותביה מברייתא כו׳ מדכתב רש״י כסבור הא כו׳ משמע דלפי המסקנא אינו כן. אלא יש חילוק בין מרדעת לאוכף. אבל איני יודע מנין לו לב״י דלפי דבריו שמסקנת הגמרא הוא דדוקא מרדעת מותר לתת לו על החמור אבל לא אוכף א״כ למה אשתיק הל״ל שיש חילוק בין מרדעת לאוכף ועוד דהא המקשן רצה להוכיח שאסור לתת מרדעת ע״ג החמור מכיון שאסור ליטול האוכף מעל החמור. מכ״ש דאסרה ליתן האוכף עליו וממילא ה״ה מרדעת. א״כ משמע להדיא דמרדעת ואוכף שוים הם ובסגנון זה אזלי נמי התירוצים. והשתא כיון דמסקנת הגמרא הוא שמותר ליתן מרדעת ע״ג החמור א״כ נמי מותר ליתן אוכף ע״ג החמור דהא אוכף נמי מחמם כמו מרדעת וכמו שס״ל לרשב״ג דמה״ט מותר לצאת חמור באוכף ע״ש בפירש״י. ואע״ג דאנן קי״ל כת״ק דפליג על רשב״ג וכמ״ש רבינו ולא יצא באוכף ואע״פ שקשור לו מע״ש היינו דוקא לענין הוצאה. אבל בבית שוים שניהם ובשניהם מותר והשתא נתיישב שפיר הא דאשתיק. ואף אם תאמר שדוקא על חמור מותר להניח האוכף מה״ט ולא על סוס מ״מ קשה על ב״י דמשוה חמור וסוס ואוסר בשניהן באוכף ועוד ודאי לא על חנם רוצה להניח האוכף על הסוס כי אם מאיזה טעם ומדקאמר הגמרא שאסור ליטול האוכף מטעם שנופל ממילא או שזולת זה יצטנן וכדפירש״י ממילא נשמע דבדבר שצריך והזולת זה לא יהיה מותר. וראיה גלויה לדברי ממ״ש המרדכי בר״פ במה בהמה וז״ל אבל על הסוס לא ידענא אם מותר לתת האוכף עליו כדי לחממו בביתו ובחצירו כו׳ ע״ש. ולפי דברי ב״י שתמה על רבינו וכתב שהרי דברי הסמ״ג ברורים הם בגמרא כו׳ וס״ל דבין בחמור ובין בסוס פשוט דאסור להניח האוכף. א״כ יש לתמוה ג״כ על המרדכי דלמה נסתפקי בזה אבל לפי מה שפירשתי דלפי מסקנת הגמרא שאין שום חילוק בין מרדעת לאוכף אלא בשניהם שרי ליתן ע״ג החמור א״ש ודוקא בסוס נסתפק דכיון דלא נזכר דינים הללו אלא גבי חמור ולא גבי סוס מש״ה נסתפק בסוס וכן הא דכתב רבינו ז״ל בספר המצות אסור ליתן האוכף על הסוס כו׳ ולא כתב על החמור אלא ע״כ צ״ל דס״ל דגם הסמ״ג מודה דגבי חמור דמותר ליתן עליו האוכף כדאיתא במשמעות בגמרא הנ״ל וכמ״ש אלא דלגבי סוס לא נזכר איך דינו מש״ה הזכירו בדבריהם סוס ודו״ק. ואע״פ שיש לדחות ולומר דמש״ה הזכיר הטור והמרדכי בדבריהם סוס ולא חמור משום דפשוט להו דאוכף ע״ג החמור אסור ליתן כיון דאוכף אינו מעלה ולא מוריד בחמור משא״כ בסוס מ״מ מלשון רש״י משמע שנתינת האוכף ע״ג החמור מתחמם ומותר כיון שכתב אבל נטילת האוכף אינו אלא שתצטנן שנתחממה כו׳ משמע דוקא נטילת האוכף אבל נתינת האוכף ע״ג החמור מתחמם וק״ל. ובזה נתיישב נמי הא דמסיק רבינו וכתב ולפי זה אין חילוק בין סוס לחמור דר״ל הסמ״ג ס״ל דהגמרא דוקא אחמור קאי ולא אסוס ולפי ה״ט והוכחה שכתבתי אין חילוק בין סוס לחמור. ולא כב״י שפי׳ דברי רבינו מ״ש ולפ״ז אין חילוק בין סוס לחמור ז״ל כלומר דבלא קשירה אפילו אוכף על הסוס שרי ואם קושר אפילו מרדעת על החמור אסור עכ״ל. נדחק לפי׳ זה משום דלשיטת ב״י לא עלה על דעתו לחלק באוכף בין חמור לסוס ומש״ה הוצרך לפרשו כאילו אמר אין חילוק בין מרדעת דחמור לאוכף דסוס וזה דוחק. ולפי מ״ש א״ש. אלא אי קשיא הא קשיא דרבינו כתב ז״ל ונראה דשרי ליתן אוכף על הסוס בלא קשירה דטעמא דאסור לקשר מפרש בירושלמי שלא ישתמש בבעלי חיים כי כשקושר צריך לקרב אליה אבל בלא קשירה א״צ לקרב אליה ולפ״ז אין חילוק בין סוס לחמור עכ״ל דקשה מאי הוכיח מזה הירושלמי כתב דטעם איסור קשירה הוא משום דאסור לשמש בב״ח להיות מותר מכח זה להניח האוכף על הסוס ומה ענין זה לזה וגם הב״י מסיק וכתב על רבינו דאין זה ענין לדברי הסמ״ג ולעד״נ דלא כתבה להוכיח מזה דמותר להניח אלא בא לתרץ ולומר דלא תקשה מדאמרו בגמרא חמור יוצא במרדעת ובלבד שתהא קשורה לה מע״ש והיינו סבורים דקשירה לאו דוקא אלא ר״ל בלבד שתהא מונח עליה מע״ש דא״ת הנחה מצד עצמה שרי ומכח איסור קשירה בשבת נגעו בה משום דא״א לצאת בר״ה כל זמן שאינה קשורה עליה משום שמא תפול ולקשר אסור בשבת. קשה דהא אפשר בקשירה ועניבה שהוא מותר בשבת וג״כ לא יפול ממנה אלא ודאי ההנחה מצד עצמה אסור וקשירה מע״ש ל״ד אלא כל המניח עליה המרדעת או אוכף דרכו לקשר וא״כ ש״מ דאסור להניח בשבת וא״ת לפ״ז קשה הא בגמרא מתיר בהדיא במרדעת להניח בשבת וכמ״ש רבינו צ״ל דה״א דאף שיש צד איסור מ״מ התירו לו משום צינה אבל לצאת בו אסור אם לא שקשורה מע״ש. ומש״ה הוצרך רבינו לכחוב דז״א לעולם הנחה בלא קשירה כלל מותר והא דאסור להניח בשבת ולעשות קשירה ועניבה משום דא״א לעשות קשירה ועניבה אא״כ יסמוך ויקרב עצמו לצידי בהמה ואז ישתמש בב״ח וכמ״ש בירושלמי דזהו טעם איסור קשירה וק״ל. גם לשון הרא״ש משמע כאשר כתבתי שם בפרק במה בהמה כתב ז״ל ובירושלמי משמע דהא דאמר שמואל ובלבד שתהא קשורה לו מע״ש משום דאסור לן לקשור מרדעת בשבת משום דמשתמש בב״ח כו׳ משמע מלשון דאינו אסור משום קשירה וכמ״ש וק״ל:
(יג) ומותר ליתן עליו המרדעת בחצר כלומר דוקא להלך בה בחצר אבל לא לצאת בה לר״ה אא״כ קשורה מע״ש. ב״י:
(יד) ולפ״ז אין חילוק כו׳ כלומר דבלא קשורה אפילו אוכף על הסוס שרי בחצר ואם קושר אפילו מרדעת על החמור אסור ב״י ודלא כמו שעלה על דעת שלטי הגבורים בפרק במה בהמה ריש דף קכ״ב דס״ל להטור דבכל ענין שוין הן והקשה לדברי הטור מדידיה אדידיה:
(ז) ומ״ש ומותר ליתן עליו המרדעת בחצר וכו׳ שם אסיקנא דשרי ולא חיישינן לטרחא דשבת כיון דאיכא צערא דצינה לחמור:
(ח) ומ״ש ובלבד שלא יקשרנו בו לפי׳ התו׳ הטעם דמיחזי כמתכוין להוצאת המרדעת ולה״ר פורת מיחזי כאילו מתכוין להוליכה למקום רחוק כדלעיל:
(ט) ומ״ש ובספר המצות אסר וכו׳ נראה דסובר כי היכי דלא אשכחן היתירא לשאר בהמות לצאת לר״ה באוכף או במרדעת דכיון דלית להו צער דצינה כל כך לא הוי מלבוש אלא משוי ה״נ כיון דלא אשכחן היתירא בחצר אלא לתת מרדעת על החמור כדי לחממו להצילו מצער הצנה אלמא דלשאר בהמות אפי׳ אוכף אסור בחצר בלא קשירה כי היכי דאוכף אסור אפילו לחמור בחצר בלא קשירה משום דכיון דאין מצילו מצער הצינה אין לו לטרוח בשבת בחנם ה״נ אוכף לסוס ולשאר בהמות דא״צ לו להצילו מצער הצינה אסור ורבינו השיג עליו ואמר דכיון דאין האוכף אסור בטילטול למה לא שרי בסוס ליתן עליו בלא קשירה להצילו מקצת צער צינה שיש לו לסוס דאע״פ דאינו מלבוש לסוס ואסור לצאת בו לר״ה אפי׳ קשורה לו מע״ש דכיון דאין לו כ״כ צער דצינה ה״ל משוי מ״מ בחצר אין בו כלל איסור:
(י) ומ״ש דטעמא דאסור לקשור מפרש בירושלמי וכו׳ נראה דה״ק דאם היה הטעם דאסור לקשור כמ״ש התוס׳ וכדלעיל היה אפשר לומר ולחלק דדוקא במרדעת לחמור בלא קשירה שרי בחצר דלא מיחזי כמתכוין להוצאת המרדעת א״נ להוליכה למקום רחוק אבל באוכף על הסוס אפילו בלא קשירה ובחצר מיחזי כמתכוין להוציא האוכף א״נ להוליך הסוס למקום רחוק אבל השתא דטעם איסור הקשירה שלא ישתמש בבעלי חיים א״כ כי ליכא תשמיש בב״ח אין חילוק בין אוכף לסוס ובין מרדעת לחמור אידי ואידי שרי בחצר בלא קשירה וס״ל לרבינו דדין אוכף לגבי סוס בחצר כדין מרדעת לגבי חמור בחצר דאוכף שפיר מחמם לסוס כיון דלית ביה כל כך צינה כמו בחמור דאילו בחמור דאפי׳ בתקופת תמוז קרירא ליה האוכף אינו מחממו אבל אוכף לסוס שפיר מחממו ומותר בחצר כי היכי דמותר לתת מרדעת לחמור בחצר והב״י תמה על רבינו והקשה עליו מסוגיית התלמוד דאוסר אוכף בחמור בחצר וה״ה לסוס ושרי ליה מאריה דמ״ש בגמ׳ דכיון דאסור ליטול האוכף כ״ש דאסור להניח לא אמרו כך אלא בחמור דאין האוכף מחממו אבל אוכף לסוס בחצר שרי טפי והילכך אע״ג דליטול האוכף מן הסוס ודאי אסור ואפילו בחצר כי היכי דאסור ליטול האוכף מן החמור התם ודאי אין חילוק בין סוס לחמור מתרי טעמי דקאמר תלמודא חדא דאפשר דנפל ממילא אידך דלצינה לית לה צערא דתצטנן מאליה אבל להניח אוכף בחצר אע״ג דבחמור אסור בסוס שרי כדפי׳ זאת היא דעת רבינו בפירוש הסוגיא ולפ״ז ודאי כיון דאוכף שרי להניח לסוס בחצר כיון דהאוכף מחממו כ״ש דמרדעת שרי לסוס בחצר דמחמם כוליה גופיה ודלא כמ״ש ב״י דמרדעת אסור להניחו על הסוס בחצר וכ״פ בש״ע גם פסק דאוכף אסור להניח על הסוס בחצר ולפעד״נ דברי רבינו עיקר:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״איד אפריםמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(ט) אֻכָּף שֶׁעַל גַּבֵּי הַחֲמוֹר שֶׁבָּא מִן הַדֶּרֶךְ וְנִתְיַגַּע וְצָרִיךְ לַהֲסִירוֹ לְצַנְּנוֹ, לֹא יִטְּלֶנּוּ בְּיָדוֹ אֶלָּא מַתִּיר הַחֶבֶק מִתַּחְתָּיו וּמוֹלִיכוֹ וּמְבִיאוֹ בֶּחָצֵר וְהוּא נוֹפֵל מֵאֵלָיו.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זביאור הגר״אלבושי שרדמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(יט) שם נ״ג
(כ) הגהות בפ״ב בשם סמ״ק
(ז) לא יטלנו בידו – אע״פ שיש לו קצת צער מחמום המשוי של האוכף עליו מ״מ מאליו יצטנן כשיניח כן אמרינן בגמ׳.
(כד) ס״ט מתיר החבל – מתני׳ קנ״ג א׳ וע״ש רש״י ד״ה ושאין כו׳:
(ז) שם באוכף. דאוכף אין מועיל לה והוי משאוי דדוקא מרדעת מועיל כי מונח על גופה ומתחמם אבל אוכף אינו מחמם אלא למקום שמונח עליה מש״ה לא הוי מלבוש אלא משאוי ומ״ש בפנים כגון אוכף קטן כמדומה שצ״ל אוכף גדול ור״ל שמונח על כל הגוף:
(ח) ס״ה מותר ליתן. כלומר דלא חיישינן לטרחא דשבת כיון דאיכא צערא דצנה לחמור ודוקא מרדעת שרי אבל אוכף אסור בסוף סעיף זה כיון דאינו מחמם רק מעט הוי טרחא שלא לצורך
(ט) ט״ז סק״ו ואוכף כדי לחממו. ר״ל דסוס עדיף מחמור דאפילו תוכף שרי ליתן עליו כיון דלא קרירא לסוס כמו לחמור מש״ה חמום דאוכף נמי סגי ליהווי טרחא לצורך וה״ה דגם מרדעת מותר ליתן על סוס והטור דכת׳ אוכף רבותא קמ״ל דאע״ג דבחמור אסור בסוס שרי:
(י) שם כשהוא קושר. הירושלמי יהיב טעמא לאיסור קשירה והבעיא בלא קשיר׳ ובעי דאפשר גם בלא קשורה הוי שימוש:
(יא) שם וא״כ כ״ש שלא יניח הוא דברי הש״ס השתא ליטול אחרת לא הניח הבעיא:
(יב) שם מותר להניח אוכף. כיון שהוא קטן מש״ה בלא קשירה אין בו שום שימוש ב״ח ומותר גם בסוס אבל מרדעת שאפילו בלא קשירה אית ביה קצת שימוש ב״ח לא התירו אלא בחמור ומש״ה לא התיר הטור רק אוכף ולא כהב״ח לדעת הטור דשרי גם מרדעת וק״ל:
(יג) ש״ע ס״ו בצוארו דכל מידי שאינו אלא לתענוג לבהמה הוי טרחא שלא לצורך:
(לו) לא יטלנו בידו – דאף דיש להחמור עונג בהסרתו מ״מ כיון דלית ליה צער אם לא יסירנו אסור וכבר כתבו בסעיף הקודם ושנאו משום סיפא:
(כט) [סעיף ט׳] לא יטלנו בידו וכו׳ אעפ״י שיש לו קצת צער מחימום המשוי של האוכף עליו מ״מ מאליו יצטנן כשינוח. כן אמרינן בגמ׳ ט״ז סק״ז. ומ״מ לצורך גופו כגון לישב עליו אין פקפוק בהתרתו. מאירי:
(ל) שם. לא יטלנו בידו וכו׳ ואם יודע שבעל העגלה לא יציית מוטב שלא ימחה בידו דמוטב שיהיו שוגגין וכו׳ וטוב לעשות ע״י גוי. ח״א כלל נ״ז או׳ ב׳:
(מא) לא יטלנו בידו – כיוון שאפשר לעשות זאת בדרך ללא טרחה, כמבואר בהמשך המשפט, אין לעשות זאת בשבת בדרך שיש בה טרחה.
(מב) והוא נופל מאליו – וכך נחסכת בשבת טרחת הסרת האוכף.
אוכף שעל גבי החמור שבא מן הדרך ונתיגע וצריך להסירו לצננו לא יטלנו בידו אבל מוליכו ומביאו בחצר והוא נופל מאליו.
(טז) אוכף שע״ג החמור שבא מן הדרך וכו׳ ברייתא שם וכבר הזכרתיה בסמוך וכתבו הגהות בפ׳ כ׳ בשם סמ״ק מתיר החבל מתחתיו ומוליכה ומביאה בחצר ואם יפול מאליו יפול ופשוט הוא:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(טו) אבל מוליכו כו׳ פי׳ מתיר החבוק מתחתיו שרי בחצר אבל לא יצא בו לר״ה. גמרא:
(יא) אוכף שע״ג החמור וכו׳ כבר כתבתי דבהא מודה רבי׳ דאף בסוס לא יטלנו בידו כיון דאפשר דנפל מאליו אלא דנקט חמו׳ משום דבבריית׳ תנו לה גבי חמור:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זביאור הגר״אלבושי שרדמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(י) אֵין תּוֹלִין לַחֲמוֹר טְרַסְקָל (פי׳ כְּלִי שֶׁל עֲרָבָה קְלוּפָה וּמְכֻסֶה בְּעוֹר) בְּצַוָּארוֹ לִתֵּן מַאֲכָל בְּתוֹכוֹ שֶׁיֹּאכַל מִשָּׁם; אֲבָל עֲגָלִים וּסְיָחִים שֶׁצַּוָּארָן קָטָן וּמִצְטַעֲרִים לֶאֱכֹל עַל גַּבֵּי קַרְקַע, שָׁרֵי בֶּחָצֵר אֲבָל אֵין יוֹצְאִים בּוֹ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זביאור הגר״אלבושי שרדהגהות ר' עקיבא איגרמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(כא) שם בגמ׳ וכשמואל תוספות הרי״ף וש״פ
(כב) שם בגמ׳
(ח) אין תולין לחמור כו׳ – נראה דלהטור דלעיל גם כאן הוי טעמא משום חשש שיבוא לסמוך על הבהמה וישתמש בב״ח דכל מה שאינו מוכרח לבהמה חששו כן. ובטור מביא כאן דין חבל הקשור באבוס דמותר לקשרו בבהמה ותמה ב״י למה כתבו כאן דאינו ענין להוצאה ולדידי ניחא דהטעם להטור בכל הסוגיא משום חשש שימוש בב״ח ע״כ שייך זה שפיר כאן דלא חששו בזה לחשש זה כדאיתא בהדיא בירושלמי הביאו הרא״ש כאן לאבוס קשרו לפרה ולא נמצא משתמש בצידי הבהמה בשבת ע״ש.
(כה) ס״י אין כו׳ – כר״י וברייתא דאוכף סכין ומפרכסין כוותיה תוס׳ ד״ה דשמעי׳ כו׳:
(כו) אבל אין כו׳ – שם בברייתא:
(יד) ט״ז סק״ח חשש שיבא לסמוך. לפי דבגמ׳ מדמה טרסקל למרדעת לכן לדברי הט״ז ס״ק ו׳ כדעת הטור דמרדעת הוא משום שימוש הוצרך לפרש גם בטרסקל כך:
(טו) שם לאבוס קשרו לפרה. אבל הקשור לאבוס קושרין אותו לפרה כצ״ל:
(ב) סעיף י׳ לחמור טרסקל. בשו״ת בית יהודה סי׳ כ׳ דהמנהג דתולין טרסקל לכל בהמות ונת. שם טעם ליישב המנהג:
(לז) בצוארו – דכל מידי שאינו אלא לתענוג לבהמה הוי טרחא שלא לצורך ואסור:
(לח) אין יוצאים בו – אפילו אם היה תלוי עליהן מבעוד יום דהוי משוי:
(לא) [סעיף יוד׳] אין תולין לחמור וכו׳ וכ״ש לשאר בהמה. ב״ח. דתענוג לבהמה אסור לעשות בשבת משום טרחא שלא לצורך. תו״ש או׳ י״ד. ומיהו עיין בשו״ת בית יהודה סי׳ ג׳ מה שנתן טעם ליישב מנהג העולם שנוהגין לתלות טרסקל לכל הבהמות יעו״ש:
(לב) שם. אבל אין יוצאין ב׳. אפי׳ אם היה תלוי עליהן מבעו״י דהוי משוי. תו׳ שם:
(מג) שיאכל משם – גם זו טרחה בשבת שלא לצורך, כי החמור יכול בקלות להתכופף ולאכול.
(מד) שרי בחצר – כי כך הדרך להאכילם. ולא גזרו שמא יצאו בטרסקל לרשות הרבים.
(מה) אין יוצאים בו – כי הצורך בטרסקל הוא רק בזמן האכילה, ובשאר הזמן הוא נחשב למשא, ואסרוהו חכמים.
אין תולין לחמור סל בצוארו ליתן מאכלו בתוכו כדי שיאכל מתוכו אבל עגלים וסייחין שצוארן קצר ומצטערין לאכול מעל גבי קרקע שרי.
חבל הקשור באבוס בראשו האחד מותר לקושרו בבהמה בראשו השני וכן הקשור בבהמה מותר לקושרו באבוס.
(יז) אין תולין לחמור סל בצוארו וכו׳ שם פלוגתא דאמוראי אם תולין טרסקל לבהמה בשבת ופסקו התוספות והרי״ף והרא״ש כמ״ד אין תולין וכן פסק הרמב״ם בפ״כ:
(יח) ומה שכתב אבל עגלים וסייחים שצוארן קצר וכו׳ פשוט שם בגמרא ומפורש שם דהיינו דוקא בחצר אבל אין יוצאין בטרסקל לר״ה:
(יט) חבל הקשור באבוס בראשו האחד וכו׳ בפרק אלו קשרים ויתבאר בסימן שי״ז בס״ד ואע״פ שאין דין זה מענין הוצאה אגב שיטפא דדיני בהמה כתבו רבינו כאן:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(טז) מותר לקשרו באבוס יתבאר בסימן שי״ז ואע״פ שאין דין זה מענין הוצאה כתבו רבינו אגב שיטפא דדיני בהמה. ב״י:
(יב) אין תולין סל לחמור וכו׳ שם פלוגתא דרב ושמואל ופסקו הפוסקים כשמואל דאין תולין ולא פסקו כרב באיסורי משום דר׳ בנימן בר יפת נמי קאמר הכי משמיה דר׳ יוחנן ור׳ זירא אמר עלה ישר וכן תרגם אריוך בבבל אריוך מנו שמואל ותימה דהא בפלוגתא דרב ושמואל משמע דכל בהמה מתיר רב ושמואל אוסר וא״כ למה אמר רבינו אין תולין לחמור ואפשר דכיון דר׳ בנימין בר יפת משמיה דר״י אמר נותנים מרדעת ע״ג חמור בשבת ואין תולין טרסקל בשבת משמע דהוה אמינא דכי היכי דשרי מרדעת לחמור ה״נ שרי טרסקל לחמור קמ״ל דלא לכך נקט גם רבינו חמור לומר דאפילו לחמור אין תולין כ״ש לשאר בהמה ואפשר דכיון דחמור אפי׳ בתקופת תמוז קרירא ליה ס״ד אמינא דכל מה דעבידנא ליה לחמור לחממו שרי להצילו מצער צנה ותליית טרסקל נמי מועיל לו שיאכל שעורים מן הסל בלא טורח ויתחמם מיד קמ״ל דאפילו לחמור אין טרסקל אלא לתענוג ואסור וכ״ש שאר בהמה:
(יג) חבל הקשור באבוס וכו׳ דין זה לא שייך כאן אלא בסי׳ שי״ז ולשם יתבאר טעמו בס״ד וכתבו רבינו כאן משום דכתב בסמוך דמותר ליתן בחצר מרדעת על החמור או אוכף על הסוס בלא קשירה כדי שלא ישתמש בבע״ח וקאמר אבל חבל הקשור באבוס בראשו האחד מותר לקושרו בבהמה בראשו השני ולא חיישינן דילמא משתמש בב״ח כיון דקשירה זו צריך כדי שלא תברח משא״כ במרדעת לחמור ואוכף לסוס בחצר חדא דאין צורך כל כך בקשירה זו ותו דלא יתן מרדעת ואוכף ולא יקשור:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זביאור הגר״אלבושי שרדהגהות ר' עקיבא איגרמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(יא) לֹא יֵצֵא הַסוּס בִּזְנַב שׁוּעָל שֶׁתּוֹלִין בֵּין עֵינָיו שֶׁלֹּא תִּשְׁלֹט בּוֹ עַיִן הָרַע, וְלֹא בִּזְהוֹרִית שֶׁעוֹשִׂים לוֹ לְנוֹי, וְלֹא עִזִּים בְּכִיס שֶׁבְּדַדֵּיהֶם שֶׁקּוֹשְׁרִים אוֹתָם שֶׁלֹּא יִסַרְטוּ דַּדֵּיהֶם בַּקּוֹצִים, וְלֹא פָּרָה בְּחָסוּם שֶׁבְּפִיהָ שֶׁחוֹסְמִים פִּיהָ שֶׁלֹּא תִּרְעֶה בִּשְׂדוֹת אֲחֵרִים, וְלֹא כָּל בְּהֵמָה בַּסַנְדָּל שֶׁנּוֹעֲלִים בְּרַגְלֶיהָ שֶׁלֹּא תִּנָּגֵף; אֲבָל יוֹצְאָה בְּאֶגֶד שֶׁעַל גַּבֵּי מַכָּה, וּבַקַּשְׂקַשִׂים שֶׁעַל גַּבֵּי הַשֶּׁבֶר וְהֵם לוּחוֹת שֶׁקּוֹשְׁרִים לָהֶם סְבִיב הָעֶצֶם הַנִּשְׁבָּר בָּהֶן, וּבַשִּׁלְיָא שֶׁיָּצְתָה מִקְצָתָהּ וּתְלוּיָה בָּהּ; וּפוֹקֵק זוּג שֶׁבְּצַוָּארָהּ וּמְטַיֵּל בָּהּ בֶּחָצֵר, אֲבָל לֹא תֵּצֵא בּוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּקוּק בֵּין אִם הוּא בְּצַוָּארָהּ בֵּין אִם הוּא בִּכְסוּתָהּ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםבאר היטבדגול מרבבהביאור הגר״אלבושי שרדמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(כג) שם בברייתא
(כד) כפירוש השני שברש״י
(כה) גירס׳ הגמ׳ ורוב הפוסקים קשישין
(כו) שם כ״ח
(ט) ופוקק זוג כו׳ – משום שעינבל שבתוכ׳ מוליד קול אבל בר״ה אסור דמחזי כאזיל לחנגא פי׳ שמוציאו למכור.
(ה) ופוקק. אבל אם אינו פוקק אסור מפני שמוליד קול (רש״י) וצ״ע דהא פסקינן בסימן של״ח דוקא קול של שיר אסור וכמ״ש סי׳ ש״א ססכ״ג, ונ״ל כשיקשקש וישמע קול מיחזי כמאן דאזיל לחינגא, והתו׳ דף נ״ח ריש ע״ב כתבו דגבי בהמ׳ בעי ליה לקלא שישמע היכן היא ומביא׳ עכ״ל ואפשר דמשתמע ג״כ כקול של שיר כמ״ש סימן ש״א ססכ״ג:
(ו) לא תצא בו. דמחזי שמוליכ׳ בשוק למכור [גמ׳] וצ״ע על סמ״ג שכ׳ הטעם משום משוי והסמ״ג אף בכלבים וחתולים ועופות אוסר (ש״ג) ואפשר דהסמ״ג מיירי שאין קשור באפסר ובזה מודו התו׳ דהוי משוי ואף על גב דכל נוי אסור שאני הכא דבטל לגבי אפסר (תוס׳) ומ״מ כ׳ די״א דוקא נוי שאינו רגיל בחול עס״א, נ״ל דכל הנך דאמרינן בבהמה דאסורה לצאת בו בר״ה דהוי משוי מ״מ בחצר שרי וכ״מ ד׳ נ״ג בתוס׳ בד״ה מהו ליתן וכו׳ ועסי׳ ש״ג סי״ח ונ״ל דאפילו בכרמלית שרי כדאמרי׳ ר״פ מי שהחשיך כל שבחבירו פטור אבל אסור בבהמתו מותר לכתחלה וכ״מ שם דף נ״ב בד״ה מאי לאו ומיהו בדבר שאינו ארוג בכסות׳ משמע דאסור דחיישי׳ דלמא נפיל ואתי לאתויי וכמ״ש התוס׳ דף נ״ד ד״ה משום דמחזי וכו׳ ובדבר דמחזי כמאן דאזיל לחינג׳ אפי׳ במבוי המעורבת אסור מ״ד אי״ט כמ״ש סי׳ תקכ״ב:
(ד) ופוקק – דגבי בהמה בעי ליה לקלא שישמע היכן היא והוה קול של שיר מש״ה אסור אם אינו פקוק. וכתב המג״א כל הנך דאמרינן דאסור לצאת בו ברה״ר אבל בכרמלית שרי ומיהו בדבר שאינו ארוג בכסותו אסור דלמא נפל ואתי לאתוי ובדבר דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא אפילו במבוי המעורב אסור ע״ש:
(א) ש״ע סי״א עיין סי׳ ש״א סעיף מ״ה ובמ״א שם ס״ק נ״ו:
(כז) סי״א לא יצא כו׳ – ברייתא הנ״ל ורש״י שם:
(כח) שלא יסרטו – כפי׳ השני של רש״י שם ותוס׳ ד״ה כאן. ור״י פי׳ וצ״ע למה חילקו טוש״ע כאן נמי בין ליבש בין לחלב כמ״ש שם בגמ׳ אמימר כו׳ ולא כו׳ והתניא כו׳ ואב״א הא והא ר״י כו׳:
(כט) ופוקק כו׳ – אע״ג דאוקים שם ס״ד ס״ה כתנאי ואנן קי״ל כרב שם ההיא סוגיא דלא כנחום איש גליא בכתובות ס׳ א׳ וע״ש תוס׳ ד״ה ממעכן ואנן קי״ל כנחום איש גליא שם וע״ש תוס׳ ד״ה גונח. ע״כ נראה כו׳ ע״ש:
(טז) ש״ע סעיף י״א בזנב שועל. בכל אלו הטעם לפי שאין בהם צורך כל כך והוי משאוי ובסנדל הטעם דילמא נפיל ואתי לאתויי:
(יז) מ״א ססק״ה וא״כ אפשר דמשתמע כצ״ל:
(יח) סק״ו שמוליכה בשוק למכור. וכתבו התוספות שם דף ל״ד אבל משאוי אינה שבטל אגב אפסר ודילמא נפיל נמי ל״ח דמיירי כאן בארוג בכסותה עכ״ד:
(יט) שם וחתולים. אף בהני ליכא חינגא מ״מ משאוי הוי:
(כ) שם ואע״ג דכל נוי. הוא ענין בפ״ע וקאי אקשר באפסר והם דברי התוספות שהבאתי ולשטתייהו אזלי דס״ל דכל נוי הוי משאוי אע״ג דרגיל בחול כמובא במג״א סק״א וכמו שכתבתי אות ג׳:
(כא) שם וכ״מ ד׳ נ״ג בתוספות וכו׳ וכ״מ שם דף נ״ג בד״ה וכו׳ כצ״ל:
(כב) שם בבהמתו מותר ר״ל דכל שהוא באדם שבות מותר בבהמה וא״כ אין שביתת בהמה בכרמלית אבל אם אינו ארוג דחיישינן דאתי האדם לאתויי הוי שבות דאדם וכן היכא דשייך חינגא הוי נמי שבות דאדם שיחשדוהו שרוצה למכרה:
(לט) בזנב שועל – בכל אלו הטעם לפי שאין בהם צורך לשמירת גופן והוי משאוי לבד מסנדל שנועלים ברגלי הבהמה דהטעם משום דלמא נפל ואתי לאתויי וכן בכיס שבדדי העזים משמע מהגר״א דהטעם ג״כ משום שאינו מהודק יפה וחיישינן דלמא נפל הכיס ואתו בעליהן לאתויי:
(מ) ולא עזים וכו׳ – עיין לעיל בסקכ״ד מה שכ׳ שם:
(מא) בסנדל וכו׳ – ונראה שאין בכלל זה הברזל שקובעין ברגלי הסוסים מלמטה דכיון שקבוע במסמרים לא חיישינן דילמא נפלי:
(מב) ופוקק וכו׳ – היינו שסותם העינבל שבתוכה בצמר או במוכין דאל״ה אסור משום דמשמיע קול:
(מג) לא תצא בו – משום דמחזי כמוליכו בשוק למכור [גמרא] ומשמע דבאלו דלא שייך זה כגון בחתולים ועופות וכה״ג שאין דרך להוליכן למכור בזוג מותר כשפקוק ובסמ״ג משמע דאסור אף באלו לצאת משום משוי ועיין במ״א וא״ר. ודע דכל הנך דאמרינן בבהמה דאסור לצאת בר״ה משום משוי בחצר שרי ואפילו אם אינה מעורבת ולענין כרמלית יש דעות בין האחרונים יש מתירים ויש אוסרים ולענין ר״ה שלנו בודאי יש ליזהר דיש בזה ספק איסור תורה כמו שביארתי בבה״ל. ובדבר שהחשש הוך משום דלמא נפיל ואתי בעליו לאתויי אף המתירים הנ״ל מודים דאסור בכרמלית. ובדבר שהטעם הוא משום דמחזי כמוליכו למכור אף במבוי המעורבת אסור כיון דשכיחי שם רבים כ״כ מ״א. והפמ״ג וכן הבית מאיר מפקפקין בדין זה:
(מד) בכסותה – עושה לסוסים מעילים שלא יטנפו:
ופוקק זוג וכו׳ אבל לא תצא בו – עיין במגן אברהם שהביא ראיה דמה שאסרו בבהמה משום משוי בכרמלית שרי מדאמרינן בגמרא דכל שבחבירו אסור בבהמה מותר לכתחלה ועיין בתו״ש שהקשה ע״ז דהתם משום פסידא דכיס התירו דהלא אמרו דאם יש א״י יתננו לו דוקא ולא על הבהמה וכן הקשה ג״כ בספר נהר שלום ועיין במחה״ש שיישב בדוחק וגם בלא״ה ראיה זו קלושה מאד דבאמת בכל ענין דאורייתא מצינו דגזרו בכרמלית משום דמיחלף בר״ה גמור וגם שביתת בהמתו הלא דאורייתא היא משא״כ בדבר שאין המלאכה נחשבת כלל למלאכה כגון שהיא בלא עקירה והנחה ורק שחז״ל אסרו זה לגבי אדם בבהמה לא גזרו זה ולדעת המרדכי ה״ה לענין חי נושא א״ע כיון דאינה נחשבת משוי כלל לא גזרו בבהמה וגם אם נימא דלהמרדכי ה״ה לענין כרמלית ג״כ יש לעיין בזה דבהסמ״ג מוכח בהדיא במה שכתב לענין זוג דמה שאסור בבהמה משום משוי שייך אף בכרמלית [אח״כ מצאתי שגם התו״ש הביא זה] אח״כ מצאתי בספר שלחן עצי שטים שפוסק בהדיא לאיסור בכרמלית וכמו שמצדד בספר תו״ש וגם דעת הגר״ז לאסור בכרמלית. היוצא מדברינו דאפילו בכרמלית גמור יש הרבה אחרונים שמחמירין וכ״ש דבר״ה יש ליזהר בזה מאד אפילו בר״ה שלנו שאין ששים רבוא בוקעים בו ואין להקל אפילו בשעת הדחק דהרי הרבה גדולי ראשונים ס״ל דגם באין ששים רבוא שייך ר״ה דלא בעינן שיהא דומה לדגלי מדבר וכדאיתא לקמן בסימן שמ״ה וא״כ לדידהו הו״ל איסור דאורייתא של שביתת בהמתו אף בר״ה שלנו:
(לג) [סעיף יא׳] לא יצא הסוס בזנב שועל וכו׳ בכל אלו הטעם לפי שא״צ להם כ״כ והוי משוי ובסנדל הטעם דלמא נפיל ואתי לאתויי. תו״ש או׳ ט״ו. לב״ש:
(לד) שם. ולא בזהורית וכו׳ פי׳ שני תולעת. פרישה או׳ י״ז:
(לה) שם. ולא עזים בכיס וכו׳ נרא׳ דהוא משום דלא מהדק שפיר וחיישינן דלמא נפיל ואתי לאתויי וכמ״ש לעיל סעי׳ ו׳. ולטעם התו״ש שכתבנו לעיל או׳ ל״ג נראה שהוא משום דא״צ להם כ״כ:
(לו) שם. ולא בסנדל וכו׳ ואין בכלל זה הברזל שקובעין ברגלי הסוס מלמטה דכיון שקבוע במסמרין לא חיישינן דלמא נפיל. שה״ל:
(לז) שם. ופוקק זוג שבצוארה וכו׳ אבל כשאינו פקוק אפי׳ בחצר לא תצא מפני שהענבל שבתוכו מקשקש ומוליד קול. ב״י בשם רש״י ועי׳ מ״א סק״ה:
(לח) שם. אבל לא תצא בו לר״ה וכו׳ משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא. גמ׳ ופרש״י למכור בשוק ותולין לו זוג להנאותו עכ״ל. אבל משום משוי ליכא שבטל אגב אפסר ומשום דלמא נפיל נמי ליכא למיחש דהכא מיירי באריג. תו׳ ולפ״ז נראה דבתרנגולים וכלבים וחתולים ועופות דליכא טעמא דמחזי דאזיל לחינגא דאין דרכן בכך וגם ליכא משום משוי דבטילי גבי רצועה שבצואריהן וגם ליכא משום דלמא נפיל דאריגי ביה א״כ כי פקקן מע״ש מותרין לצאת בהן. אבל סמ״ג כתב טעם האיסור משום משוי ולדידיה גם כלבים וחתולים ועופות אסורין לצאת בהן. ויש צד לומר דכל אחד יודה לחבירו. שה״ג פ׳ במה בהמה. ונראה פירושו די״ל דהסמ״ג מיירי כשאין קשור באפסר כמ״ש מ״א דבזה מודו התו׳ ולע״ד משמע בסה״ת סי׳ רל״ז ובמרדכי דגם בתרנגולים שייך טעם דאזיל לחינגא יעו״ש. מיהו הכל לפי המקום. א״ר או׳ ט׳:
(לט) ונראה דכל הנך דאמרינן בבהמה דאסורה לצאת בו לר״ה דהוי משוי מ״מ בחצר שרי ונראה דאפי׳ בכרמלית שרי. מ״א סק״ו בשם התו׳ אבל התו״ש או׳ כ״ז כתב דהסמ״ג כתב בהדיא דבכרמלית אסור יעו״ש. וכ״כ הר״ז או׳ כ״ב ומיהו בדבר שאינו ארוג בכסותה אף לדעת התו׳ אסור דחיישינן דלמא נפיל ואתי לאתויי. מ״א שם. ועיין א״א או׳ ו׳. שכתב שהתו׳ לשיטתם אבל לרש״י אין הכרע וי״ל כל שיש איסור תורה ברה״ר גזרו אף בחצר יעו״ש אמנם דעת האחרונים להתיר בחצר שאינה מעורבת כדעת המ״א משום דיש כמה מהראשונים סוברים כדעת התו׳ דבחצר שרי:
(מ) וכתב עו״ש המ״א דבדבר דמחזי כמאן דאזיל לחינגא אפי׳ במבוי המעורבת אסור יעו״ש ומיהו הא״א שם מפקפק בזה יעו״ש:
(מא) שם. בין אם הוא בכסותה. עושים לסוסים מעילים שלא יטנפו רש״י:
(מו) עין הרע – הדבר אינו נחשב כשמירת הבהמה, ולכן הרי הוא משא.
(מז) לנוי – ראינו בסעיף א׳ שנוי בבהמה נחשב כמשא.
(מח) בקוצים – כיס זה הוא צורך הבהמה, ומותר מהתורה, אבל חששו חכמים שמא ייפול הכיס והבעלים יטלטלנו, בדומה לאיסור שראינו בסעיף ו׳.
(מט) בשדות אחרים – אין זה צורך שמירת הבהמה ולא צורך גופה, ולכן המחסום נחשב כמשא.
(נ) שלא תנגף – גם הסנדל אינו נחשב כמשא, אלא חששו חכמים שמא ייפול והבעלים יטלטלנו.
(נא) באגד – תחבושת.
(נב) שעל גבי מכה – משום שהתחבושת היא צורך גוף הבהמה.
(נג) העצם הנשבר בהם – גם קיבוע זה הוא צורך הבהמה.
(נד) ותלויה בה – כיוון שהיא חלק מגוף הבהמה.
(נה) ופוקק זוג – הזוג הוא פעמון המחובר לאפסר הבהמה, ונחשב לחלק מהאפסר, שלגביו ראינו בסעיף א׳ שמותר לצאת בו. פקיקת הזוג היא הכנסת בד או משהו דומה לתוך הפעמון על מנת שלא ישמיע קול. אבל אם משמיע קול – אסור, משום שאין להשמיע קול חזק בשבת. זהו איסור מדרבנן, שנבאר בע״ה בסימן של״ח.
(נו) לרשות הרבים – זו גזרה שגזרו חכמים, כיוון שנראה כאילו מוליכה לשוק למכרה, כפי שהייתה דרך מוכרי הבהמות.
לא יצא הסוס בזנב שועל שתולין בין עיניו שלא תשלוט בו עין הרע ולא בזהורית שעושין לו לנוי ולא עזים בכיס שבדדיהם שקושרין אותן שלא יסרטו דדיהם בקוצים ולא פרה בחסום שבפיה שחוסמין פיה שלא תרעה בשדות אחרות ולא כל בהמה בסנדל שנועלין ברגליה כדי שלא תנגף אבל יוצאה באגד שעל גבי המכה ובקשקשין שעל גבי השבר והן לוחות שקושרין להם סביב העצם הנשבר בה ובשליא שיצאה מקצתה ותלויה בה ופוקק זוג שבצוארה ומטיילת בה בחצר אבל אם אינו פקוק אפילו בחצר או פקוק בר״ה אסור בין אם הוא בצוארה או בכסותה.
(כ) לא יצא הסוס בזנב שועל וכו׳ ברייתא בפרק במה בהמה שם ופירש רש״י ופוקק לה זוג אבל בשאינו פקוק אפילו בחצר לא תצא מפני שהענבל שבתוכו מקשקש ומוליד קול ואפילו כשהוא פקוק לא תצא בו לר״ה כדמפרש לקמן בפירקין (שבת נד.) דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יז) ולא בזהורית פי׳ שני תולעת. רא״פ:
(יח) ופוקק זוג שבצווארה פירש״י במוך או בצמר משום שהענבל שבתוכו מקשקש ומוליד קול:
(יד) לא יצא הסוס בזנב שועל וכו׳ עד בין אם הוא לשמור או לנוי כל זה פשוט במשנה פרק במה בהמה:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםבאר היטבדגול מרבבהביאור הגר״אלבושי שרדמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(יב) לֹא תֵּצֵא בְּחוֹתָם, בֵּין שֶׁהוּא בְּצַוָּארָהּ בֵּין שֶׁהוּא בִּכְסוּתָהּ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהלבושי שרדמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(כז) שם
(כג) ש״ע סי״ב בחותם משמע לי׳ מדברי רש״י דף נ״ח דטעמא משום דמיחזי כאזיל לחינגא כמו הזוג:
(מה) בין שהוא בכסותה – דאף שהוא ארוג או תפור בכסותה דליכא למיחש דילמא מיפסק ואתי לאתויי אפ״ה אסור דגזרו אריג אטו אינו אריג:
(מב) [סעיף יב׳] לא תצא בחותם וכו׳ גזרה שמא יפסק ויפול ויביאנו בידו ואפי׳ הוא ארוג בכסתיה שלא חילקו חכמים. ר״ז או׳ ט״ו:
(נז) בחותם – הוא סימן למי שייכת הבהמה. החותם הוא צורך שמירת הבהמה, שלא תלך לאיבוד, ונאסר שמא ייפול והבעלים יבוא לטלטלו1. מכאן למדנו שמותר להוציא כלב בדיסקית מחוברת לרצועה ובה פרטי בעלי הכלב, כשאין חשש שמא תיפול2.
(נח) בכסותה – מדובר כאן על כסות המותרת, שהיא צורך הבהמה, כגון להגן עליה מהקור. שאם לא כן גם הכסות עצמה אסורה.
1. כך ביארו ראשונים, ולפי זה חותם בבהמה כחותם בעבד. ויש בראשונים טעמים נוספים לאיסור: שבבהמה נחשב למשא (רי״ד, מאירי), או שנראה כמוליכה לשוק. ונראה שנטיית הפוסקים כטעם שכתבנו, וכל שאין חשש שייפול – מותר.
2. עיין בהרחבות לפניני הלכה שבת פרק כ׳ סעיף ב׳, ובאחרונים שהביא. מסקנתו שם שבדסקית אין חשש שמא תיפול, גם אינו נראה כמוליכה למכור, והיא גם טפלה לרצועה. ופסק: ״ומזה מובן שמותר להוציא כלב שסימן ההיכר כדסקית ובה פרטי בעליו מחוברים לרצועה שצווארו״.
לא תצא בחותם בין אם הוא בצוארה או בכסותה.
(כא) לא תצא בחותם בין אם הוא בצוארה או בכסותה ברייתא בריש פרק במה אשה (שבת נח:):
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהלבושי שרדמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(יג) אֵין הַגָּמָל יוֹצֵא בִּמְטוּטֶלֶת, וְהוּא כְּמִין כַּר קָטָן שֶׁנּוֹתְנִים תַּחַת זְנָבוֹ, אֲפִלּוּ הִיא קְשׁוּרָה לוֹ בִּזְנָבוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן תִּהְיֶה קְשׁוּרָה בִּזְנָבוֹ וּבַחֲטוֹטְרָתוֹ אוֹ בְּשִׁלְיָהּ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(כח) כ״ד במשנה וכפירוש רש״י
(כט) שם בגמ׳
(ל) סי״ג והוא כמין כו׳ – רש״י בגמ׳ ד״ה בשלייתה:
(לא) אלא כו׳ או כו׳ – גמ׳ שם:
(מו) אפילו היא קשורה – דשמא נפיל ואתי לאתויי אבל כשקשורה בשניהם מיהדק שפיר ולא נפל וכן בשליתה כיון דכאיב לה לא מינתחא לכאן ולכאן:
(מז) ובחטוטרתו – כמין חטוטרת יש לגמל על גביהם:
(מג) [סעיף יג׳] אפי׳ היא קשורה וכו׳ דשמא נפיל ואתי לאתויי אבל כשקשורה בשניהם מיהדק שפיר ולא נפל וכן בשליתה כיון דכאיב לה לא מנתחא ליה. רש״י. לב״ש:
(מד) שם. ובחוטרתו. חלדרובא שיש לכל הגמלים על גביהם. רש״י. ב״י:
(נט) תחת זנבו – להגן עליו מהרצועות הקושרות את המשא. ואסור שמא ייפול ויבוא הבעלים לטלטלו.
(ס) בזנבו – כך חשש הנפילה פחוּת, אך עדיין קיים.
(סא) ובחטוטרתו – היא הדבשת. וקשירה כפולה כזו סומכים עליה שלא תיפול.
(סב) בשליה – זו קשירה בדרך כזו שהתנועה שמפילה את הרצועות מכאיבה לנאקה, ולכן היא נמנעת מכך והרצועות אינן נופלות.
אין הגמל יוצא במטוטלת והוא כמין כר קטן שנותנין תחת זנבו שלא תשחית הרצועה את בשרו אפילו היא קשורה לו בזנבו אא״כ תהיה קשורה בזנבו ובחוטרתו או בשלייתה.
(כב) אין הגמל יוצא במטוטלת משנה בפרק במה בהמה ובגמרא שם תנא לא יצא הגמל במטוטלת הקשורה לו בזנבו אבל יוצא הוא במטוטלת הקשור בזנבו ובחוטרתו פירש״י דכיון שקשורה בשניהם לא נפלה חוטרתו חלדרוב״א שיש לגמלים על גביהם אמר רבה בר רב הונא יוצאה הגמלה במטוטלת הקשורה לה בשלייתה ופירש״י דכיון דכאיב לה לא מנתחא ליה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יט) או פקוק בר״ה אסור דמיחזי כמאן דאזיל לחנגא:
אא״כ תהיה קשורה כו׳ דכיון שקשורה בשניהם לא נפלו רש״י:
(כ) או בשלייתה דכיון דכאיב לה לא מנתחא ליה רש״י:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(יד) לֹא תֵּצֵא שׁוּם בְּהֵמָה לֹא עָקוּד וְלֹא רָגוּל; פי׳ עָקוּד שֶׁקּוֹשֵׁר יָדָהּ אַחַת עִם רַגְלָהּ, וְרָגוּל הַיְנוּ שֶׁקּוֹשֵׁר אַחַת מֵרַגְלֶיהָ כְּלַפֵּי מַעְלָה שֶׁלֹּא תֵּלֵךְ אֶלָּא עַל שְׁלשָׁה רַגְלַיִם.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(ל) שם במשנה
(לא) שם בגמרא
(מח) ידה אחת וכו׳ – דמכל זה יש צער גדול לבהמה ומשוי הוא לה ויש שכתבו משום דילמא נפל החבל ומייתי לה. ודוקא ידה אחת אבל כשקשורים שני ידיה או שתי רגליה כדי שלא יברחו כדרך שעושין לסוסים כשרועין מותר לצאת בהן דנטירותא הוא לה ולא הוי משוי וכנ״ל בריש הסימן:
(מה) [סעיף יד׳] לא עקור וכו׳ אפשר דטעמא משום דהוי משוי ויותר נראה דהוי נטירתא ואינו משוי אלא הטעם דלמא נפיל החבל ואתי לאתויי. לב״ש:
(מו) שם. שקושר ידה אחת וכו׳ אבל אם קושר שתי ידיה ביחד כגון סוסים הרועים בשדה וקושרין ב׳ ידיו יחד כדי שלא תוכל לברוח מותר דכל מה שעושה לשמירה הו״ל כמו מלבוש. ח״א כלל נ״ז או׳ ח׳ וכ״כ קרבן נתנאל או׳ כ׳:
(סג) שלוש רגליים – אלו קשירות שונות שתפקידן למנוע מן הבהמה לברוח. קשירות אלו נחשבות לשמירה יתרה שלא הותרה בשבת, כפי שראינו בסעיף א׳.
ולא תצא שום בהמה לא עקוד ולא רגול פירוש עקוד שקושר ידה אחת עם רגלה רגול שקושר אחת מרגליה כלפי מעלה שלא תלך אלא על ג׳ רגלים.
(כג) ולא תצא שום בהמה לא עקוד וכו׳ משנה שם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(טו) לֹא יִקְשֹׁר גְּמַלִּים זֶה אַחַר זֶה וְהוּא תּוֹפֵס בָּאַפְסָר הָרִאשׁוֹן וְכֻלָּם נִמְשָׁכִים עַל יָדוֹ; אֲבָל אִם תּוֹפֵס כַּמָּה אַפְסְרֵי גְּמַלִּים בְּיָדוֹ, מֻתָּר. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר גַּם בָּזֶה, וְלֹא הִתִּיר אֶלָּא לְהוֹצִיא בְּהֵמָה אַחַת לְבַדָּהּ וְהוּא מוֹשְׁכָהּ בְּחֶבֶל.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהאליה רבהביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(לב) שם במשנה
(לג) כן נראה מדברי הר״ן ורבי ירוחם בחלק ט״ז והרמב״ם בפ״ב
(לד) כן נראה מדברי הטור
(יב) לא יקשור וכו׳. אפילו היו קשורין בערב שבת אין נמשכין (רמב״ם פרק כ׳):
(יג) ויש מי שאוסר וכו׳. כן למד הבית יוסף משמעות הטור, וצריך עיון דהטור הוא יחידאה נגד הרמב״ם ור״ן ורבינו ירוחם שהביא בית יוסף ועוד שראיתי שגם הסמ״ג וסמ״ק וספר התרומות ומרדכי ותניא מתירין, ועוד שכן משמע לשון המשנה דף נ״ד אבל מכניס חבלים לתוך ידו, עד כאן, וחבלים לשון רבים הן ובית יוסף כתב דלענין כלאים ובחול אמרו, עד כאן, ומפירוש רש״י מוכח דליתא דאם כן אמאי פירש על מה דאמר רב אשי לא שנו אלא לענין כלאים האי שלא יכרוך וכו׳ ולא פירש על הך שמתיר החבלים דהא ציין בש״ס עלה אבל מכניס אלא על כרחך דזה מיירי לענין שבת והמציין סמך אסיפא כדרך הש״ס כן נראה לי ודו״ק, ועוד דאם כן איך סלקא דעתה דש״ס דמיירי בכלאים דאדם אכתי תיקשי אמאי תני חבלים בחבל אחד מבהמה ואדם כלאים, גם נראה לי שגם הטור מתיר והא דקאמר אבל אחת לבדה יכול להוציא היינו משום סיפא ובלבד שלא יצא החבל מתחת ידו טפח דאפילו באחד אסור ועוד דבשנים לא פסיקא ליה דבשני מיני בהמות אסור משום כלאים בהמה או כשאחד צמר ואחד פשתן משום שעטנז כמו שכתב בספר התרומות ופירוש רע״ב יו״ד סוף סימן ש׳:
(לב) סט״ו אבל אם כו׳ – שם במתני׳ אבל מכניס כו׳ וערש״י שם:
(לג) ויש מי – טור שמפרש הא דאמרי׳ ל״ש אלא כו׳ קאי גם אאבל דכה״ג מותר בכלאים מדמציין גמ׳ אאבל וס׳ ראשונה ס״ל דלא קאי אלא אבלבד וכמ״ש רש״י שם ד״ה לענין כו׳:
(מט) לא יקשור וכו׳ – משום דמחזי כמאן דאזיל למכרם לשוק ומהאי טעמא אפילו היו קשורין מע״ש ג״כ אסור למשכן ודעת יש מי שאוסר וכו׳ הוא דס״ל דגם בזה שייך הטעם הנ״ל ועיין בא״ר שהביא דהיא רק דעת יחידאה וכל הפוסקים חולקין עליה ואין לחוש לה:
(מז) [סעיף טו׳] לא יקשור גמלים וכו׳ משום דמחזי כמאן דאזיל לחינגא. גמ׳. ואפי׳ אם היו קשורין מע״ש אינן נמשכין בשבת. הרמב״ם פ״ך דין ט׳ א״ר או׳ י״ב. ואפי׳ אינם אלא שנים ואפי׳ היא עיר מעורבת. ר״ז או׳ ח״י. אבל בחצרו מותר למושכם. א״ז:
(מח) שם. ויש מי שאוסר גם בזה וכו׳ דהא איכא למיחש בהא נמי דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא. ב״י. ועיין א״ר או׳ י״ג שכתב דזו סברה יחידאה היא נגד כל הפו׳ ונראה דעתו דאין לחוש לה יעו״ש:
(סד) נמשכים על ידו – כיוון שכך דרך מוכרי הגמלים להוליכם לשוק. ויש בכך זלזול בכבוד השבת.
(סה) מותר – שכך הדבר אינו נראה כשיירת גמלים.
(סו) והוא מושכה בחבל – לדעה זו אסור לצאת כלל עם בהמות הקשורות בשיירה. ולפי זה אסור לצאת לרשות הרבים עם כמה כלבים אף שאינם קשורים זה לזה, אלא אוחז כל כלב ברצועה נפרדת. אולם להלכה ברשות הרבים שלנו אפשר לסמוך על הדעה הראשונה בדברי המחבר, שמותר אם הכלבים אינם קשורים זה לזה בשיירה.
ולא יקשור הרבה בהמות יחד ויוציאם שנראה כאילו מוציאן כדי למכור אבל אחת לבדה יכול להוציאה בחבל.
(כד) ולא יקשור הרבה בהמות יחד ויוציאם גם זה משנה שם ולא יקשור גמלים זה בזה וימשוך אבל מכניס הוא לתוך ידו חבלים וימשוך ובלבד שלא יכרוך ולכאורה משמע דלא מיתסרא אלא בשקושר גמלים זה אחר זה והוא תופס באפסר הראשון וכולם נמשכים על ידו אבל בתופס כמה אפסרי גמלים בידו מותר וכן נראה מדברי הר״ן וכן כתב רבינו ירוחם בחלק י׳ והרמב״ם בפרק כ׳ אבל מדברי רבינו נראה דגם זה אסור דהא איכא למיחש בהא נמי דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא ולא שרי אלא להוציא בהמה אחת לבדה דמשמע ליה דכי היכי דובלבד שלא יכרוך מיירי לענין כלאים כדמפרש בגמרא שם אבל מכניס לתוך ידו חבלים נמי מיירי בהכי ולא לענין שבת:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהאליה רבהביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(טז) הַמּוֹצִיא בְּהֵמָה וְהוּא מוֹשְׁכָהּ בְּאַפְסָר, צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יֵצֵא רֹאשׁ הַחֶבֶל מִתַּחַת יָדוֹ טֶפַח לְמַטָּה, דְּדָמֵי כְּמוֹ שֶׁנּוֹשְׂאָהּ בְּיָדוֹ וְלֹא מִתְחַזְּיָא מֵאַפְסַר הַבְּהֵמָה, וְגַם לֹא יַנִּיחַ הַרְבֵּה מִן הַחֶבֶל בֵּין יָדוֹ לַבְּהֵמָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכְבִּיד עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעַ לַטֶּפַח הַסָמוּךְ לָאָרֶץ; וְאִם הוּא אָרֹךְ יִכְרֹךְ אוֹתוֹ סְבִיב צַוָּארָהּ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהאליה רבהמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(לה) שם כשמואל
(לו) שם בברייתא
(לז) טור מדין כריכת חבל האפסר בסימן א׳ ושם ציינתיו
(יד) טפח וכו׳. לענין מעשה אבל איסורא ליכא עד שתצא טפחיים (ש״ס):
(נ) טפח למטה – ומ״מ אם הוציא טפח אחד מתחת ידו לא עשה איסור אא״כ הוציא ב׳ טפחים אלא דלמעשה יש להחמיר לכתחלה שלא יצא אפילו טפח אחד מידו [גמ׳]:
(נא) עד שלא יגיע – צ״ל עד שיגיע והטעם דכשיגיע סמוך לארץ לא תהא נראה כאלו הבהמה נמשכת בה דיהיה מותר מחמת שהוא נטירותא דבהמה אלא כמשאוי בעלמא:
(מט) [סעיף טז׳] מתחת ידו טפח וכו׳ היינו דלמעשה צריך ליזהר שלא תצא מתחת ידו טפח אבל איסורא ליכא עד שתצא טפחיים. ב״י בשם הגמ׳:
(נ) שם. שלא יגיע בטפח וכו׳ היינו משום דמיתחזי כמשוי בעלמא. תו״ש או׳ כ״ד:
(סז) טפח למטה – כדי שלא ייראה כאילו הוא נושא חבל.
(סח) מאפסר הבהמה – תרגום: שנראה כמי שנושא את החבל בידו, ולא נראה [שזהו חבל] מאפסר הבהמה.
(סט) הסמוך לארץ – משום שאם החבל סמוך לארץ אין זה ניכר שהבהמה נמשכת בו, ונראה שהוא נושא את החבל.
(ע) סביב צוארה – וכך יכול לצאת עם הבהמה קשורה בחבל בלי שייראה כאילו הוא נושא חבל.
ובלבד שלא יצא החבל מתחת ידו ולמטה טפח וגם לא יניח הרבה מן החבל בין ידו לבהמה כדי שלא יכביד עד שיגיע בטפח הסמוך לארץ ואם הוא ארוך יכרוך אותו סביב צוארה.
(כה) ובלבד שלא יצא החבל וכו׳ שם מימרא דשמואל ופירש״י שלא יצא ראש החבל מתחת ידו טפח למטה דדמי כמי שנושאה בידו ולא מתחזיא שהיא מאפסר הגמלים ואמרינן בגמרא דלענין מעשה צריך ליזהר שלא תצא מתחת ידו טפח אבל איסורא ליכא עד שתצא טפחיים:
(כו) וגם לא יניח הרבה מן החבל וכו׳ ברייתא שם פירש״י שיגביהנו מן הקרקע טפח כדי שתהא נראית הבהמה נמשכת בו דאי לא לא מיתחזיא נטירותא דבהמה אלא כמשוי בעלמא שאין נראה שאוחז ראשה בידו:
(כז) ומה שכתב ואם הוא ארוך יכרוך אותו וכו׳ הוא ממה שכתב לעיל ומותר לכרוך חבל האפסר סביב צוארה ותצא בו:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כא) וגם לא יניח הרבה כו׳ כדי שתהא נראית הבהמה נמשכת בו דאי לא לא מתחזיא נטירותא דבהמה אלא כמשוי בעלמא שאין נראה שאוחז ראשה בידו רש״י:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהאליה רבהמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(יז) אֵין חֲמוֹר יוֹצֵא בְּמַרְדַּעַת בִּזְמַן שֶׁאֵינָהּ קְשׁוּרָה לוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת; וְלֹא בְּזוּג אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּקוּק; וְלֹא בְּסֻלָּם שֶׁבְּצַוָּארוֹ, וְהֵן לוּחוֹת שֶׁקּוֹשְׁרִים סְבִיב צַוָּארוֹ שֶׁלֹּא יְחַכֵּךְ מַכָּתוֹ; וְלֹא בִּרְצוּעָה שֶׁבְּרַגְלוֹ, וְהוּא כְּמִין טַבַּעַת עָבָה שֶׁעוֹשִׂים מִקַּשׁ וְקוֹשְׁרִים בְּרַגְלֵי הַבְּהֵמָה שֶׁפְּסִיעוֹתֶיהָ קְצָרוֹת וּמַכָּה רַגְלֶיהָ זוֹ בְּזוֹ וְעוֹשִׂים לָהּ זֶה לְהָגֵן שֶׁלֹּא תַּכֶּה זוֹ בְּזוֹ; וְאֵין הַתַּרְנְגוֹלִים יוֹצְאִים בַּחוּטִים שֶׁקּוֹשְׁרִים בְּרַגְלֵיהֶם לְסִימָן; וְלֹא בָּרְצוּעָה שֶׁקּוֹשְׁרִים בְּרַגְלֵיהֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁבְּרוּ הַכֵּלִים; וְאֵין הָאַיָּלִים יוֹצְאִים בָּעֲגָלָה שֶׁתַּחַת אַלְיוֹתֵיהֶם שֶׁעוֹשִׂים לָהֶם כֵּן כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא הָאַלְיָה נִגְרֶרֶת בָּאָרֶץ; וְאֵין הָעִזִּים יוֹצְאוֹת בְּעֵץ יָדוּעַ שֶׁנּוֹתְנִים בְּחוֹטְמֵיהֶם כְּדֵי שֶׁיִּתְעַטְּשׁוּ וְיִפְּלוּ תּוֹלָעִים שֶׁבְּרָאשֵׁיהֶם; וְלֹא הָעֵגֶל בְּעֹל קָטָן שֶׁנּוֹתְנִים עַל צַוָּארָהּ; וְלֹא בְּזָמָם שֶׁמַּנִּיחִים בְּחוֹטְמוֹ שֶׁל עֵגֶל כְּדֵי שֶׁלֹּא יִינַק; וְלֹא פָּרָה בָּעוֹר שֶׁנּוֹתְנִים עַל דַּדֶּיהָ שֶׁלֹּא יִינְקוּ הַשְּׁרָצִים; וְלֹא בָּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ, בֵּין אִם הִיא לִשְׁמֹר בֵּין אִם הִיא לְנוֹי; וְלֹא תֵּצֵא פָּרָה אוֹ שׁוֹר בַּחֶבֶל שֶׁבְּצַוָּארָהּ לְפִי שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה שְׁמִירָה; אֲבָל עֲגָלִים מֻתָּרִים לְפִי שֶׁהֵם מוֹרְדִים בְּקַל. {הַגָּה: הַבְּהֵמָה יוֹצְאָה בְּקָמֵעַ מֻמְחֶה לִבְהֵמָה, אֲבָל לֹא בְּשֶׁאֵינָהּ מֻמְחֶה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מֻמְחֶה לְאָדָם (בֵּית יוֹסֵף וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם ח״י וְרַמְבַּ״ם פ״ב).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהאליה רבהביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהעודהכל
(לח) שם במשנה
(לט) שם בגמ׳ כרב
(מ) מהא דעגל בי רב הונא נ״ב
(טו) יוצא וכו׳. כתב מגן אברהם נראה לי דכל הנך דאמרינן דאסורים לצאת בו לרשות הרבים דהוי משוי בחצר שרי ואפילו בכרמלית שרי דכל שבחבירו פטור אבל אסור בבהמתו מותר לכתחילה ומיהו בדבר שאינו ארוג בכסותו משמע דאסור דחיישינן דילמא נפיל ואתא לאתויי וכמו שכתבו התוס׳ דף נ״ד ד״ה משום וכו׳ ובדבר דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא אפילו במבוי המעורבת אסור מידי דהוי ביום טוב בסימן תקכ״ב עד כאן לשונו, וצריך עיון דתוס׳ שם קאי על רשות הרבים וכן משמע בתוס׳ דף נ״ב ד״ה מאי וכו׳ שכתב דכולהו ברשות הרבים איירי, עד כאן, וסנדל הוא אחד מהן דאסור דילמא משתלפי ואתי לאתויי ומכל מקום בכרמלית אפשר לאסור וצריך עיון מסימן ש״ג סעיף י״ח דלדידן אין רשות הרבים ומכל מקום כל שאפשר ליזהר יזהר דהרבה פוסקים סבירא להו דגם לדידן הוא רשות הרבים:
(לד) סי״ז אין כו׳ – מתני׳ וגמ׳ ורש״י:
(לה) ולא בזוג כו׳ ולא בזמם – ב״י בשם הפוסקים ונלמד מהנ״ל:
(לו) ולא תצא פרה – תוס׳ נ״ב א׳ ד״ה אמר וגמ׳ שם מיתבי קשרה כו׳:
(לז) אבל – תוס׳ שם ועבה״ג:
(לח) הבהמה – גמ׳:
(נב) אין חמור וכו׳ ולא בזוג וכו׳ – כבר מובא לעיל בס״א ובסוף סי״א ושנאו משום אינך דנשנה הכל במשנה אחת בגמרא:
(נג) ולא בסולם וכו׳ – טעם כל אלו [לבד מאלו שנבאר בהדיא טעמם] משום דחייס עלייהו ואי נפיל אתי לאתויי:
(נד) והוא כמין טבעת וכו׳ – זהו פירש״י וברי״ף פירש עוד דכשנבקע פרסה של רגל הבהמה קושרין אותה ברצועה כדי שתחלים ותחזור לכמות שהיתה וכן פירש הרמב״ם בפירוש המשנה:
(נה) כדי שלא ישברו – כתב הח״א דאם קשרן לרגליהן כדי שלא יוכלו לברוח שרי לצאת בהן דכל מה שדרך לעשות לשמירתן הוי לה כמו מלבוש וכ״כ בספר נזר ישראל בשם תשובת מאמר מרדכי:
(נו) ולא בזמם – בביאור הגר״א משמע דבזה הטעם הוא דהוי כמו משוי דדמי לחסום שבפי הפרה שבסעי׳ י״א דשם הטעם משום משוי:
(נז) בין אם היא לשימור – דזה הוי נטירותא יתירתא לפרה והוי משוי וכנ״ל בס״א:
(נח) שאינה צריכה שמירה – והוי משוי ואם טבעה לברוח נתבאר בס״ד דמותר:
(נט) מותרים – אפילו החבל כרוך סביב צוארן דיוכל לתפסם בהחבל אם יברחו וכנ״ל בס״א:
(ס) אע״פ שהיא וכו׳ – מפני שהאדם יש לו מזל ומלאך המליץ עליו מלמעלה ומזלו מסייע לו שיועיל לו הקמיע משא״כ לבהמה:
(נא) [סעיף יז׳] שאינה קשורה לו מע״ש. כבר נתבאר הטעם לעיל או׳ כ׳ כיון דלא גלי דעתיה מאתמול שיהא לה למלבוש יעו״ש:
(נב) שם. ולא בזוג וכו׳ גם זה נתבאר הטעם לעיל או׳ ל״ח משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא יעו״ש:
(נג) שם. ולא בסולם שבצוארו וכו׳ וטעמא דכולהו משום דחייס עלייהו ואי נפיל אתי לאתויי. רש״י. לב״ש:
(נד) שם. שלא תכה זו בזו. וי״מ כשנבקעה פרסה של רגל הבהמה קושרין אותה ברצועה כדי שתחלים ותחזור כמות שהיתה. רי״ף:
(נה) שם. כדי שלא ישברו וכו׳ אבל אם קושרין רגליה כדי שלא תוכל לברוח מותר דכל מה שעושה לשמירה הו״ל כמו מלבוש. ח״א כלל נ״ז או׳ ח׳ וכ״כ נזר ישראל סי׳ יו״ד ח״א בליקוטי רימ״א או׳ ח׳ בשם שו״ת מאמ״ר סי׳ י״ב. ועיין לעיל או׳ מ״ו:
(נו) שם. ואין העזים יוצאות וכו׳ כתב הרמב״ם פ״ך דין י״א עז שחקק לה בקרניה יוצאה באפסר הקשור בחקק בשבת ואם תחבו בזקנה אסור. והכנה״ג תמה על הרי״ף והרא״ש שהשמיטו דין זה יעו״ש. ואפשר דס״ל כמ״ש הרשב״א בחי׳ בשם הראב״ד דעז באפסר ודאי נטירותא היא ואתיא כשמואל יעו״ש וא״כ לדידן דק״ל כרב אסור אבל הרמב״ם ס״ל כהרשב״א דכ״ע מודו בעז דמנתח יעו״ש. ער״ה או׳ ג׳ וכ״כ התו״ש או׳ כ״ו דטעמא דהרא״ש והטור שהשמיטו זה משום דהוי נטירותא יתירתא ואנן קיל כרב דנטירותא יתירתא אסור יעו״ש:
(נז) שם. ולא העגל בעול וכו׳ וכן הפרה או חמור או סוס. מרדכי:
(נח) שם. בין אם היא לשימור וכו׳ דהוי נטירותא יתירתא והוי משוי. תו״ש שם. לב״ש:
(נט) שם. לפי שא״צ שמירה. והוי משוי. מיהו אם היא מורדת מותר לצאת בחבל שבצוארה וכמ״ש לעיל או׳ י״ג יעו״ש:
(ס) שם. אבל עגלים מותרים וכו׳ אפי׳ החבל כרוך סביב צוארן כדי שיוכל לתפשם בהחבל אם יברחו וכמ״ש לעיל סוף סעי׳ א׳:
(סא) שם בהגה. אעפ״י שהוא מומחה לאדם. דמומחה לאדם לא הוי מומחה לבהמה דאדם אית מזל ומסייע ליה. שבת נ״ג ע״ב:
(עא) מערב שבת – כבר ראינו את דין המרדע בסעיפים ז-ח1, ושם התבאר שאין לקשור מרדע לחמור בשבת משום שכאשר קושרים את המרדע נשענים על החמור, מעשה שנחשב לשימוש בבעל חיים.
(עב) בזוג – פעמון. וראינו בסוף סעיף י״א שנאסר משום שכך הייתה הדרך להוליך בהמות למכרן בשוק, ויש בכך זלזול בכבוד השבת.
(עג) שהוא פקוק – ואינו רועש. וראינו שם שאם אינו פקוק יש בנוסף איסור השמעת קול.
(עד) זו בזו – כל אלו הם דברים שלצורך גוף הבהמה, ולכן אינם משא מהתורה, אולם גזרו בהם חכמים משום שהם דברים שווי ערך, וחששו שמא ייפלו ויבוא הבעלים לטלטלם.
(עה) לסימן – אין בכך לא שמירה ולא צורך גוף התרנגול, ולכן נחשב כמשא, ואסרו זאת חכמים.
(עו) שלא ישברו הכלים – גם רצועה זו אינה לשמירה ואינה צורך הגוף.
(עז) נגררת בארץ – עגלה זו היא צורך גוף האיל ואינה משא, אולם חששו חכמים שמא תיפול ויבוא הבעלים לטלטלה.
(עח) תולעים שבראשיהם – צורך זה אינו כל כך חשוב, לכן נחשב כמשא.
(עט) שנותנים על צווארו – כדי להרגילו לכוף ראשו, ויהיה נוח לחרישה כשיגדל. עול זה נועד להכשירו לעבודה, ונחשב כמשא, ואסרוהו חכמים.
(פ) שלא יינוק – גם זמם זה אינו צורך שמירת הבהמה ולא צורך גופה, ולכן דינו כמשא.
(פא) יינקוה השרצים – אין זה צורך הבהמה, אלא צורך הבעלים.
(פב) לשמור – ומדובר בשמירה יתרה, שראינו שאסור לצאת בה.
(פג) לנוי – וכל נוי בבהמה נחשב כמשא, ואסור מדרבנן.
(פד) שאינה צריכה שמירה – שסתם פרות ושוורים אינם בורחים.
(פה) מורדים בקל – לכן חבל הקושר את העגלים נחשב כצורך שמירה.
(פו) מומחה לבהמה – הקמיע הוא קלף שכתובים עליו פסוקים ושמות שמטרתם לרפא את הנושא אותו. למדנו בסימן ש״א סעיף כה שקמיע מומחה הוא קמיע שיעילותו הוכחה בריפוי שלש פעמים. קמע כזה נחשב כמרפא, ולכן הוא לצורך הבהמה, ואינו נחשב כמשא. נראה שהמחבר מסכים עם דין זה2.
(פז) מומחה לאדם – ואין אומרים שכיוון שמרפא אדם ירפא גם בהמה.
1. ונראה שכעת הביא המחבר ברצף את ההלכות כסדר המשנה (בשבת דף נד ע״ב), ולכן שנה את הדברים.
2. דין קמיע מפורש בגמרא, והבית יוסף הביאו ותמה על הטור שלא הביאו. והנה גם בשולחנו הערוך לא הביאו. וייתכן שבזמנם כבד אבדה חכמת הקמיעות, במיוחד לרפואת בהמות.
אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה לו מע״ש ולא בזוג אף על פי שהוא פקוק ולא בסולם שבצוארו והן לוחות שקושרין סביב צוארו שלא יחכך מכתו ולא ברצועה שברגליה והוא כמין טבעת עבה שעושין מקש וקושרין ברגלי בהמה שפסיעותיה קצרות ומכה ברגליה זו בזו ועושים זה לזה להגין שלא תכה זו בזו ואין התרנגולים יוצאין בחוטין שקושרין ברגליהן לסימן ולא ברצועות שקושרין ברגליהם כדי שלא ישברו הכלים ואין האילים יוצאין בעגלה שתחת אליותיהן שעושים להם כדי שלא תהא האליה נגררת בארץ ואין העזים יוצאין בעץ שנותנין בחוטמיהן כדי שיתעטשו ולא העגל בעור קטן שנותנין על צוארו ולא פרה בעור הקופר שקושרין בדדיה כדי שלא יינקוה השרצים ולא ברצועה שבין קרניה בין אם היא לשמור או לנוי.
(כח) אין חמור יוצא במרדעת וכו׳ עד ולא ברצועה שבין קרניה הכל משנה שם:
(כט) ומה שכתב בין אם הוא לשמור או לנוי כבר נתבאר לעיל וכתוב בהגהות פ״כ דפרה אסור לצאת בחבל שבצוארה בשבת לפי שא״צ שמירה אבל עגלים מותרים לפי שהם קטנים ומורדים בקל כדאמרינן חזינא לעגלי דבי רב שהיו יוצאים כרוכים בשבת בחבל שסביב צואריהם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ג) במרדכי פ׳ במה בהמה דאסור לצאת אף בחצר בזוג כמו בהמה:
(ד) וכ״ה במרדכי פ״ק דשבת ע״ג והאריך בזו בתשובה בהגהת עירובין דף רנ״ז ע״ב:
(ה) אע״פ שיודעים שיוציאנה חוץ לתחום דכל דבר שהוא מדרבנן מותר להניח בהמתו לעשות עכ״ל ומשמע למ״ד דתחומין דאורייתא אסור (תימה דבהדיא כתב שם דאפילו למ״ד דתחומין מדאורייתא מותר כיון דאין בו סקילה ע״ש):
(ו) וע״ל סימן של״ב ושכ״ד שאר דיני בהמה בשבת ודין קירוד בהמה ע״ל סימן תקכ״ד בדיני י״ט וכתב המרדכי פ״ב דביצה דשבת דינו כמו בי״ט:
(כב) ואין העזים יוצאין בעץ היינו עץ ידוע:
(כג) כדי שיתעטשו ויפלו התולעים ש״ע וכ״כ רי״ף:
(כד) ולא פרה בעור הקופד ס״א הקופד ופירש״י שקורין בל״א ניגול:
(כה) בין אם היא לשמור כו׳ שפרה א״צ שמירה וכתב בהגהות מרדכי דעגלים מותרין לפי שהם קטנים ומורדים בקל:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהאליה רבהביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישההכל
 
(יח) אֵין רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה וְלֹא נִתְלִים עָלֶיהָ, וַאֲפִלּוּ בְּצִדָּהּ אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ; אֲבָל צִדֵּי צְדָדִין, כְּגוֹן שֶׁדָּבָר אֶחָד מֻנָּח עַל צִדָּהּ וְהוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, מֻתָּר; וְאִם עָלָה עָלֶיהָ, אֲפִלּוּ בְּמֵזִיד, יֵרֵד מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים; וּמִטַּעַם זֶה פּוֹרְקִין מַשּׂאוֹי שֶׁעָלֶיהָ; כֵּיצַד עוֹשֶׂה, מַכְנִיס רֹאשׁוֹ תַּחַת הַמַּשּׂאוֹי וּמְסַלְּקוֹ לְצַד אַחֵר וְהוּא נוֹפֵל מֵאֵלָיו. {הַגָּה: וְאָסוּר לִישֵׁב עַל קָרוֹן שֶׁעַכּוּ״ם מַנְהִיגוֹ בְּשַׁבָּת, מִשּׁוּם שֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ בַּבְּהֵמָה; גַּם שֶׁלֹּא יַחְתֹּךְ זְמוֹרָה (תוס׳ וְהָרא״ש ר״פ מִי שֶׁהוֹצִיאוּהוּ וּמָרְדְּכַי פ״ק דְּשַׁבָּת וְהַגָּהוֹת עֵרוּבִין וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם סְמַ״ג).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגריד אפריםמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(מא) ביצה ל״ו במשנה
(מב) מהא דערובין ק׳ לענין אילן
(מג) שבת קנ״ה
(מד) רמב״ם בפרק כ״א מה״ש
(מה) שבת קצ״ד
(י) אפי׳ במזיד ירד – ז״ל הרמב״ם וכ״כ לאפוקי ממ״ש שם ברישא עלה באילן בשבת במזיד אסור לירד עד מ״ש קמ״ל דבבהמ׳ ירד משום צער ב״ח.
(ז) אין רוכבין. שמא יחתוך זמורה ובירושלמי קאמר מפני שביתת בהמתו אבל באמת ליכא שביתת בהמתו בהא כמ״ש סכ״ב:
(ח) על צדה. פי׳ בצדי אותו דבר (ר״ן) דע״ג אסור כמ״ש בהג״ה עסי׳ רס״ו ס״ט והע״ש לא ע״ש:
(ט) מכניס ראשו. מיירי אפי׳ כשהמשוי הוא מוקצה אף על גב דמקצת טלטול אסור כמ״ש סי׳ שי״א ס״ז מ״מ משום צער ב״ח שרי (ר״ן) עססי׳ של״ג ועסי׳ שי״א ס״ח דטלטול בגופו שרי והר״ן לשיטתיה אזיל דס״ל דאין חילוק בין טלטול בגופו וכמ״ש הרב״י שם בשמו לכן כתב משום צער ב״ח:
(י) שמשתמש בבהמה. אף ע״ג דה״ל צידי צדדין שאני התם דאין משתמש בבהמה כלום אבל הכא משתמש בבהמה שהבהמה מוליכתו וא״כ אפי׳ אי לא הוי לן למיחש שמא יחתוך זמורה אסור לשמש בב״ח דאסרו חכמים אפילו במקום דליכ׳ למיחש שיחתוך זמורה כדאיתא פכ״ד דשבת דאפי׳ לשפשף תינוק בצדה אסור ועוד דשמא יחתוך זמורה להנהיגה אבל בתוס׳ כתבו דכולה חדא גזירה דאסרו להשתמש בב״ח גזירה שמא יחתוך זמורה וכ״כ רש״י בשבת דף קכ״ד ומשמע בתוס׳ ורא״ש דאין איסור במה שהעכו״ם מוליכו חוץ לתחום דאיהו לאו מידי עביד, וכ״כ מהרי״ק שורש מ״ו אבל ר״ל חביב סי׳ כ״ח כתב שהרא״ש כ״כ לחלוק על הרשב״ם אף בתוך התחום אבל באמת חוץ לתחום אסור משום תחומין וראיה מספינה דאסור וכמ״ש סי׳ רמ״ח ועסי׳ ת״ה ס״ז עמ״ש סי׳ רס״ו ס״ב ובס׳ ט״א כתוב שהדף היוצא מהעגלה הוי צידי צדדין ונ״ל דא״כ נימא ג״כ דהעץ הארוך הוי צדדין והעגלה הוי צידי צדדין אלא ע״כ התוס׳ והרא״ש וסמ״ג ס״ל דהכל כלי אחד הוא ומקרי צדדין עבהגמ״ר פ״ק דעירובין:
(טז) אם עלה וכו׳. מה שאין כן באילן ריש סימן של״ו ועיין סימן רמ״ו במ״א ס״ק י״ב, ומה שכתב הלבוש ואפילו בצדה וכו׳ גזירה וכו׳, מרמ״א משמע דמשתמש בבעל חי אסרו בלא טעמא דגזירה דזמורה והיינו משום שביתת בהמתו וכן משמע בהגהות מיימוני פרק קמא דעירובין, וראיתי בדרישה שכתבו זה לשונו מה שכתבו תוס׳ עירובין דף מ״ג בסוף ד״ה מלכה וכו׳ דאסור להשתמש בבעל חי הוא משום חיתוך זמורה, נראה לי דצריך להגיה (וממ״א) [ושמא] ותרי טעמא נינהו עד כאן לשונו, וצריך עיון בפירוש רש״י שבת דף קנ״ה ע״ב ד״ה קא משתמש ובספר התרומות סימן רכ״ה:
(ה) קרון – ואם בורחין בשבת מפני סכנת נפשות טוב לישב בקרון אם גבוה עשרה מלילך ברגליו כי ישיבה בקרון אין בו רק איסורא דרבנן אבל אם מהלך ברגליו יש חשש איסור דאורייתא למאן דס״ל איסור תחומין דאורייתא וכ״ש אם נושא כסף וזהב אצלו דעדיף יותר לישב בקרון מלילך ברגליו ונראה דאם הקרון אינו גבוה עשרה טפחים איכא משום איסור תחומין ע״ת וכ״כ הרלנ״ח ע״ש. ועיין מ״א סי׳ רס״ו ס״ב שהאריך בענין זה ובענין אם מותר לרכוב על הסוס ע״ש ומהרדב״ז סי׳ פ״א כתב שיותר טוב לילך ברגליו מלרכוב על הסוס דאיכא ביה תרי איסורא איסור בהמה ואיסור תחומין ע״ש. עי׳ בתשובת נחלת שבעה סי׳ פ״ג דמתיר לרכוב על הסוס ולרדוף אחר בנו שברח ויצא מן הכלל כדי לדבר על לבו ולהחזירו ע״ש:
(לט) סי״ח ולא נתלין – עירובין ק״א ואין כו׳ א׳ אילן וא׳ כו׳:
(מ) ואם עלה – ר״ל אע״ג דבאילן חילק בין שוגג למזיד כאן אין חילוק והוא מירושל׳ פ״ה די״ט:
(מא) ומטעם זה – שם חמורו של ר״ג כו׳ קסבר צער ב״ח *אבל אנן דקי״ל שהוא דאורייתא כמ״ש קכ״ח ב׳ וב״נ ל״ב ל״ג מותר:
(מב) כיצד עושה – שם תניא רשבי״א היתה כו׳ ועלה קאי חמורו כו׳ ועס״י רס״ו ס״ט:
(מג) שמשתמש בבהמה – דיושב בקרון כרכוב דמי כמ״ש בפ״ט דכלאים:
(מד) גם כו׳ – בתוס׳ רפ״ד לא כ׳ דטד טעמא הוא כמ״ש בפ״ה די״ט וצ״ל דה״ק דאף להאומרים דאין כאן שמא יחתוך זמורה אסור משום שמשתמש דלא פליג ועוד דזה שמא יחתוך גם כן שייך כאן:
(ג) מג״א ס״ק י׳ אבל בתוס׳ כ׳ דכולא חדא גזירה. לענ״ד לית מאן דפליג בזה על תוס׳ דאיך נימא דשמוש בע״ח הוה ענין איסור בפ״ע למאי צריכי׳ לטעמא דאין רוכבים משום יחתוך זמורה הא בלא״ה אסור משום משתמש בבע״ח א״ו דעיקר גזירת חז״ל. על הרכיבה משום יחתוך זמורה. וכללו בזה כל מיני שימוש בע״ח. אף היכא דליכא חשש דיחתוך זמורה. ודברי הרמ״א ג״כ הכי. דמתחלה נקט הטעם דמשתמש בבע״ח. דר״ל דהוא בדרך שאר״זל לאסור כל שימוש משום לתא דרכיבה בדרך כולא חדא גזירה. ואח״כ הוסיף גם שלא יחתוך זמורה. היינו דיש בזה עצמו חששא דזמורה וע׳ בב״י והוא ברור ואך בין כך ובין כך קשה לי פסקא דהרמ״א סי׳ רמ״ח ס״ב אבל אין איסור במה שהבהמות מושכות הספינה ול״ד להליכה בקרון. ועי׳ במג״א דבקרון החשש שיחתוך זמורה. אבל בספינה הבהמות הולכות ברחוק ממנו. והא מ״מ יהא אסור מהטעם ראשון דמשתמש בבע״ח דאסור אף היכא דליכא חשש יחתוך זמורה. וצע״ג. ואפשר דמכח דבהמות רחוקים הו״ל צדי צדדים כמ״ש המג״א שם ועדיין צ״ע:
(ד) ס״ק ח׳ על צדה והוא משתמש בו פי׳ בצידי כו׳ כצ״ל:
(סא) אין רוכבין וכו׳ – גזירה שמא יחתוך זמורה מן המחובר כדי להנהיגה דחייב ע״ז משום תולש דהוא תולדה דקוצר:
(סב) ולא נתלים עליה – דכל שמוש בבעלי חיים כללו בכלל רכיבה ואסרו ואפילו במקום דליכא למיחש שמא יחתוך זמורה כגון במדבר דליכא זמורה או לשפשף את התינוק על גב הבהמה כדי לשעשע אותו ג״כ אסור דלא פלוג רבנן במילתייהו:
(סג) והוא משתמש בו – היינו שסומך את עצמו בצד אותו דבר אבל אם משתמש על גב אותו דבר המונח על צדה הרי הוא כמשתמש על צדה ממש וכמו שכתב בהג״ה לקמן לענין קרון עי״ש במ״ב:
(סד) אפילו במזיד ירד – ולא כמו גבי אילן דאם עלה במזיד קי״ל לקמן בסימן של״ו ס״א דלא ירד עד מו״ש משום קנסא הכא ירד משום צער בעלי חיים:
(סה) ומטעם זה פורקין – היינו אפילו המשוי הוא מוקצה ומ״מ לא רצו להקל מטעם צער בעלי חיים לסלקו בידים כיון דאפשר לסלקו שלא בידים:
(סו) שהא״י מנהיגו – דאם ישראל בעצמו מנהיגו יש בלא״ה איסור תורה משום מחמר:
(סז) שמשתמש בבהמה – ולא נקרא צדי צדדין מפני שהעגלה מחוברת בצדי הבהמה כיון שהוא משתמש ע״ג העגלה ודינו כמו על צדי הבהמה ממש וכנ״ל בס״ק ס״ג וגם להשתמש על דף היוצא חוץ לעגלה מאחוריה ג״כ אסור ולא מקרי צדי צדדין דהכל כלי אחד הוא:
ומטעם זה וכו׳ מכניס ראשו וכו׳ – כ״ז איתא ברמב״ם פכ״א וכן בטור והנה לפי מה שפוסק המחבר לקמן בסימן שי״א ס״ח כהרא״ש דטלטול בגופו שרי בכל גווני א״כ אפילו בלא סברת צער בעלי חיים היה לנו להתיר להכניס ראשו תחתיהן אם לא שנאמר דהרמב״ם יסבור דטלטול בגופו שמיה טלטול אבל זהו דוחק דא״כ למה סתם שם המחבר לדינא כהרא״ש בזה אחרי דהרמב״ם והר״ן פליגי עליה ועוד הלא הטור גופא פוסק שם דטלטול בגופו מותר וע״כ נ״ל דהטור והמחבר קיצרו בהעתקת כל דברי הרמב״ם בסימן זה וסמכו על מה שהעתיקו סוף דבריו כבר בסימן רס״ו ס״ט ע״ש והמעיין ברמב״ם שממנו נובעים אלו הדברים יראה שיש ליישב כ״ז בפשיטות שנקט לשון זה משום מה דמסיים שם בסוף דבריו בהלכה יו״ד דאפילו אם השקים גדולים ומלאים כלי זכוכית שאי אפשר להניחן שיפלו דישתברו אפ״ה לא יניחן שם על הבהמה ופורק אותם בנחת משום צער ב״ח וע״ז כלל בתחלה בדין טי״ת דבכל גווני צריך לפרוק מעל הבהמה היינו אפילו פריקה ממש משום צער ב״ח ואח״כ התחיל לבאר בדין יו״ד שיש כמה פרטים בזה דהיכא דאפשר לסלקם שלא ע״י טלטול ממש אסור לטלטלם בידים:
מכניס ראשו וכו׳ – וזה מותר אפילו להר״ן דס״ל בעלמא דשייך איסור טלטול אפילו ע״י גופו וכמש״כ הב״י בסוף סימן שי״א הכא מותר משום צער בעלי חיים [מ״א]:
גם שלא יחתוך זמורה – בתוספות רפ״ד דעירובין לא כתבו גם דחד טעמא הוא כמ״ש בפ״ה דיו״ט וצ״ל דה״ק דאף להאומרים דאין כאן שמא יחתוך זמורה כיון שהא״י מנהיגו אסור משום שמשתמש דלא פלוג ועוד דזה שמא יחתוך ג״כ שייך כאן:
(סב) [סעיף חי׳] אין רוכבין ע״ג בהמה וכו׳ והטעם כתוב בגמ׳ גזירה שמא יחתוך זמורה. מיהו בירוש׳ קאמר מפני שהוא מצווה על שביתת בהמתו וכתב ב״י אע״ג דק״ל דחי נושא את עצמו י״ל כיון שהבהמה מצטערת ברכיבתו עובר על שביתת בהמתו יעו״ש אבל לא ק״ל הכי כמ״ש סעי׳ כ״ב. וכ״כ האחרונים:
(סג) שם. אין רוכבין ע״ג בהמה וכו׳ ואין חילוק בין אחד לשנים כמ״ש המ״א לעיל סי״ ער״ה סק״ה. וכ״כ התו״ש שם או׳ ה׳ ועיין בעו״ש סי׳ תקכ״ד שכתב דלמאן דס״ל תחומין דאורייתא אפי׳ קיטע בב׳ ידיו אסור לרכוב ע״ג בהמה בשבת משמע הא לטעם שמא יחתוך זמורה מותר דכיון שידיו קטועות ליכא למיחש למידי אלא שהתו״ש בזה הסי׳ או׳ כ״ח כתב עליו דאינו מוכרח דאפשר דלא חילקו חז״ל בזה יעו״ש:
(סד) שם. ולא נתלים עליה וכו׳ דכולה חדא גזירה היא דאסרו להשתמש בב״ח גזירה שמא יחתוך זמורה. מ״א סק״י. ר״ז או׳ כ״ג:
(סה) שם. אפי׳ בצדה אסור וכו׳ כגון לשפשף התינוק בצדי גבה כדי לשעשעו וכן להסמך בצדה. ר״ז שם:
(סו) שם. והוא משתמש בו וכו׳ פי׳ בצדי אותו דבר אבל ע״ג אותו דבר אסור כמ״ש בהגה. מ״א סק״ח:
(סז) שם. אפי׳ במזיד ירד וכו׳ זהו לשון הרמב״ם וכתב כן לאפוקי ממ״ש שם ברישא עלה באילן בשבת במזיד אסור לירד עד מו״ש קמ״ל דבבהמה ירד משום צער ב״ח. ט״ז סק״י. ועיין לקמן רס״י של״ו:
(סח) שם. מכניס ראשו וכו׳ ומיירי אפי׳ כשהמשוי הוא מקצה כמ״ש בב״י ואע״ג דמקצת טלטול אסור כמ״ש סי׳ שי״א סעי׳ ז׳ מ״מ משום צער ב״ח שרי. וזהו לשיטת הר״ן דס״ל דאין חילוק בין טלטול ביד לטלטול בגופו ולכן כתב הטעם משום צער ב״ח אבל בסי׳ שי״א סעי׳ ח׳ כתב בש״ע דטלטול בגופו שרי אפי׳ לצורך דבר האסור יעו״ש. מ״א סק״ט. ועיין לעיל סי׳ רס״ו סעי׳ ט׳:
(סט) שם. מכניס ראשו וכו׳ ומ״מ לא רצו להקל מטעם צער ב״ח לסלקו בידים כיון דאפשר לסלקו שלא בידים. אחרונים:
(ע) שם הגה. ואסור לישב על קרון וכו׳ ואפי׳ ישב עליו מע״ש נקרא משתמש בבהמה ואסור ואעפ״י שהעכו״ם מנהיגו שהרי הבהמה מושכת הקרון ולא העכו״ם. לבוש:
(עא) שם בהגה. שהעכו״ם מנהיגו וכו׳ שאם ישראל מנהיגו בל״ה יש איסור תורה משום מחמר. ואם הבהמה היא שלו עובר ג״כ משום שביתת בהמתו ע״י הקרון. ואפי׳ היא רק שכורה לו איכא דס״ל דשכירות קניא לחומרא כמ״ש לעיל סי׳ רמ״ו או׳ כ״ד יעו״ש:
(עב) שם בהגה. משום שמשתמש בבהמה. ואע״ג דהו״ל צידי צדדין (דהא העגלה קשורה בצדדי הבהמה וא״כ הוי עגלה צידי צדדין. לב״ש) שאני התם דאין משתמש בבהמה כלום אבל הכא משתמש בבהמה שהבהמה מוליכתו. ובס׳ ט״א כתוב שהדף היוצא מהעגלה הוי צידי צדדין. ולא נהירא דא״כ נימא ג״כ העץ הארוך הוי צדדין והעגלה הוי צידי לדדין אלא ע״כ התו׳ והרא״ש וסמ״ג ס״ל דהכל כלי אחד הוא ומיקרי צדדין. מ״א סק״י. תו״ש או׳ ל״א. ר״ז או׳ כ״ג:
(עג) וכתב עו״ש המ״א דמשמע בתו׳ והרא״ש דאין איסור במה שהעכו״ם מוליכו חוץ לתחוה דאיהו לא עביד מידי. וכ״כ מהרי״ק שורש מ״ו. אבל ר״ל ן׳ חביב סי׳ כ״ח כתב שהרא״ש כתב כן לחלוק על הרשב״ם אף בתוך התחום אבל באמת חוץ לתחום אסור משום תחומין וראייה מספינה דאסור וכמ״ש סי׳ רמ״ח סעי׳ ב׳ עכ״ל. וכ״כ הכנה״ג בהגב״י בשם תשו׳ רלנ״ח הנז׳ ובשם תשו׳ כ״י לאחד קדוש יעו״ש. וכ״כ התו״ש שם. ועיין לעיל סי׳ רס״ו על סעי׳ ב׳ מ״ש שם עוד באלו הענינים קחנו משם:
(עד) יהודים מאנשי העצה ואתרמי יום שמחה למלך בשבת וכל אנשי העצה הולכין בקרון למקום הוועד שלהם לכבוד ולתפארת לא יהיו היהודים באותה עצה ולא ילכו בשבת וליכא למיחש לאיבה דמלכי חסד הם ורוצים שכל אחד ישמור תורת אבותיו והגם דרז״ל התירו כמה מילי משום כבוד מלכות אין לדמות מלתא למלתא וישיבת הקרון אית ביה תרי איסורי א׳ שמא ישכח ויצא ואין לו אלא ד״א ועוד איסור תחומין והדור פרוץ ובהתרא ניח״ל אין לפרוץ להתיר. זר״א ח״ג סי׳ ג״ל. פתה״ד או׳ ה׳:
(פח) הקדמה לסעיף – בשלושת הסעיפים הבאים מוזכר המונח ״צער בעלי חיים״, ונבארו בקצרה: ישנן כמה מצוות שנועדו להקל על סבל בהמות, ובהן המצווה לסייע בחינם לבעל בהמה לפרוק את המשא שעליה, כדי לקצר את סבלה. מכאן נפסק להלכה שמצווה1 להמעיט את סבל בעלי החיים ככל האפשר.
(פט) על גבי בהמה – מהתורה אין בכך הוצאה, מפני הכלל ״החי נושא עצמו״, כלומר שאדם אינו נחשב כמשא עבור הבהמה, כיוון שהוא יכול ללכת ברגליו. אולם גזרו חכמים שלא לרכוב על בהמה בשבת, שמא יבוא לחתוך זמורה כדי להכות על הבהמה, כדרך הרוכבים2.
(צ) ולא נתלים עליה – גם זה אסור מדרבנן, וכלול באיסור לרכוב על הבהמה.
(צא) אסור להשתמש – שגם השימוש בצידה נחשב כשימוש בבעלי חיים.
(צב) מותר – שלא אסרו חכמים שימוש עקיף זה כחלק מאיסור השימוש בבעלי חיים.
(צג) צער בעלי חיים – בדומה לאיסור השימוש בבעלי חיים, ישנו איסור להשתמש באילנות. והעולה בשבת במזיד על אילן – אסור לו לרדת ממנו. אולם בבעלי חיים לא גזרו זאת חכמים, כדי למנוע את הסבל מהבהמה.
(צד) פורקין משוי שעליה – אפילו אם הוא מוקצה, כדי למעט בצער הבהמה. ומותר לפרקו בצורה המבוארת בהמשך המשפט.
(צה) כיצד עושה – אם המשא הוא מוקצה.
(צו) נופל מאליו – טלטול מוקצה בשינוי הותר על מנת למעט את סבלה של הבהמה.
(צז) שמשתמש בבהמה – איסור זה חמור מהאיסור לרכוב על בהמה, כיוון שבהמה המושכת קרון עושָה בכך מלאכה, וכפי שראינו הדבר אסור אפילו בבהמה שאינה שלו, שזהו איסור ״מחמר״.
(צח) שלא יחתוך זמורה – כוונת הרמ״א היא שגם כשאין בכך איסור תורה עדיין יש איסור מדרבנן, למשל כאשר העגלון הגוי הוא גם בעל הבהמה, ויש בקרון נוסעים גויים נוספים. במקרה זה הגוי נוהג בעגלה למען גויים, ואין בכך איסור מחמר; ועדיין הדבר אסור מדרבנן משום איסור הרכיבה3. ונראה שלדעת המחבר אין בכך איסור, שכאמור אין בכך מחמר, ולדעתו חכמים לא גזרו שמא יחתוך זמורה כאשר גוי הוא המנהיג את הקרון4.
1. נחלקו בכך במסכת בבא מציעא דף לב ע״ב אם החיוב הוא מהתורה או מדרבנן, ופסקו רוב הפוסקים שהוא מדרבנן.
2. ישנה דעה שיש בכך גם איסור שביתת בהמה מדרבנן, כי הנשיאה היא טרחה לבהמה. אבל המחבר לא פסק כדעה זו, ומפורש בסעיף כ״ב שיש כאן פטור של ״החי נושא את עצמו״.
3. בביאור הלכה ד״ה ״גם״ מביא שלשון התוספות (עירובין דף מג ע״א סוף ד״ה ״הלכה״): ״אם בהמה מנהיג בקרון פשיטא דאסור להשתמש בבעלי חיים, שמא יחתוך זמורה״. לפי זה כוונת הרמ״א היא שהאיסור להשתמש בבהמה נובע מן החשש שמא יחתוך זמורה.
4. בשו״ת משפטי עוזיאל (ח״א סימן ט) התיר לנסוע בחו״ל לצורך מצווה באוטובוס או ברכבת הנהוגים על ידי גוי הנוהג בהם לצורך כלל הנוסעים, כיון שאין כאן איסור ליהנות ממלאכה שהגוי עושה, כי עושה זאת לצורך הגויים. ואין בכך את איסור הרמ״א לעלות על קרון, שהלא בכלי רכב ממונעים אין חשש שיחתוך זמורה. אולם שלא לצורך מצווה אסר משום ״עובדין דחול״. וכמובן ההיתר הוא רק כשהנסיעה אינה כרוכה באיסורים כגון תשלום, נשיאת כרטיס, יציאה מהתחום וכיו״ב.
אין רוכבין ע״ג בהמה ולא ניתלין עליה ואפילו בצדה אסור להשתמש אבל צדי צדדין כגון שדבר אחר מונח על צדה והוא משתמש בו מותר ואם עלה עליה אפילו במזיד ירד משום צער בעלי חיים וכן פורקין משוי שעליה משום צער בעלי חיים כיצד מכניס ראשו תחת המשוי ומסלקו לצד אחד והוא נופל מאליו.
(ל) אין רוכבין ע״ג בהמה משנה בפ׳ בתרא דיום טוב (ביצה לו:) ויהיה טעמא בגמרא גזירה שמא יחתוך זמורה וכתב הרא״ש דבירושלמי קאמר מפני שהוא מצווה על שביתת בהמתו ויש לתמוה דכיון דקי״ל שבת (צד:) דהחי נושא את עצמו אם כן אינו מצווה שלא לרכוב ע״ג בהמתו ושמא יש לומר שאע״ג שאינו מצווה על רכיבתו על גבי בהמה מכל מקום כיון שהבהמה מצטערת ברכיבתו עליה הרי הוא עובר על שביתת בהמתו:
(לא) ומה שכתב ולא נתלין עליה בפרק המוצא תפילין (עירובין ק.) תניא אין נתלין באילן ומשמע דה״ה לבהמה דהא אסור להשתמש בבעלי חיים כמו שאסור להשתמש במחובר ובהדיא אסיקנא בפרק מי שהחשיך (שבת קנה.) גבי בהמה והלכתא צדדין אסורין צידי צדדין מותרין ונתלה בבהמה היינו שמשתמש בצדדיה:
(לב) ומה שכתב ואם עלה עליה אפילו מזיד ירד וכו׳ מדברי הרמב״ם פכ״א וכתבו התוס׳ והרא״ש בריש פרק מי שהוציאוהו (עירובין מג.) שאם היה יושב בקרון מערב שבת והעכו״ם מנהיג בהמות המושכות הקרון בשבת אסור גזירה שמא יחתוך זמורה וכ״כ הרב המגיד בפ״ל בשם הרשב״א ואע״פ שכתב מהרי״ק בשורש מ״ה דנראה לו דאין איסור בקרון כשהעכו״ם מוליך הבהמה אלא משום שירד מן הקרון אבל משום שמא יחתוך זמורה אין איסור אלא כשישראל מוליכה שהרי כתב בספר התרומה אסור ללכת בקרון בשבת וכו׳ ואפי׳ ינהיגו עכו״ם עצמם הקרון אם הוליכו חוץ לתחום אסור מדקאמר הוליכו חוץ לתחום אסור כשמנהיגים העכו״ם הקרון משמע דבתוך התחום מיהא שרי עכ״ל אין משם ראיה שזה כדעת רשב״ם שכתבו התוספות והרא״ש בריש פרק מי שהוציאוהו דטעמא דאסור משום שמא יפגעו בו לסטים או שמא ישכח וירד ואין לו אלא ארבע אמות והם ז״ל כתבו דבלאו חששא דשמא ירד איכא איסורא כיון דבהמה מנהגת הקרון דאסור להשתמש בב״ח וכ״כ גם בסמ״ג:
(לג) וכן פורקין משוי שעליה וכו׳ כיצד מכניס ראשו תחת המשוי וכו׳ פשוט פרק מי שהחשיך (שבת קנד:) ומשמע בגמרא דאפילו מה שבתוך המשוי הוא דבר מוקצה מותר:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כו) אין רוכבין על גבי בהמה ויהיב טעמא בגמרא משום שמא יחתוך זמורה וכתב הרא״ש דבירושלמי קאמר מפני שמצווה על שביתת בהמתו ויש לתמוה כיון דקי״ל דחי נושא את עצמו א״כ אינו מצווה שלא לרכוב ע״ג בהמתו וי״ל שאע״פ שאינו מצווה על רכיבתה מ״מ כיון שהבהמה מצטערת ברכיבתו עליה הרי הוא עובר על שביתת בהמתו. וכתב עוד התוס׳ והרא״ש שאסור לישב על קרון אע״ג שעכו״ם מנהיגו בשבת משום שמשתמש בבהמה וגם שלא יחתוך זמורה ולא כמהרי״ק שמתיר ושיטת הרשב״ם עיין בב״י וכ״פ רמ״א:
(כז) אפילו במזיד ירד משא״כ גבי אילן בסימן של״ה דשם קנסינן ליה שלא ירד ע״ש:
(כח) וכן פורקין משוי שעליה כו׳ ואפילו מה שבתוך המשוי הוא מוקצה מותר גמרא:
(טו) אין רוכבין ע״ג בהמה וכו׳ בפרק בתרא די״ט ובפרק מי שהחשיך:
(טז) ומ״ש ואם עלה עליה אפילו במזיד ירד משום צער ב״ח כ״כ הרמב״ם בפ׳ כ״א ורצונו לומר דאע״ג דכשעלה באילן משחשכה במזיד קנסוהו דאסור לו לירד עד מוצאי שבת כדאיתא בפ׳ המוצא תפילין וכדלקמן בסי׳ של״ו הכא לא קנסינן ליה שלא ירד כל השבת משום דאיכא צער ב״ח כל השבת אם לא ירד ממנה ודין צדדין וצדי צדדין כתב ב״י בסוף סימן של״ו ע״ש:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגריד אפריםמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(יט) בְּהֵמָה שֶׁנָּפְלָה לְאַמַּת הַמַּיִם, אִם הַמַּיִם עֲמֻקִּים וּמִפְּנֵי כָּךְ אֵין יָכוֹל לְפַרְנְסָם בִּמְקוֹמָהּ, מֵבִיא כַּרִים וּכְסָתוֹת וְנוֹתֵן תַּחְתֶּיהָ מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים אַף עַל פִּי שֶׁמְּבַטֵּל כְּלִי מֵהֵיכָנוֹ. {דִּין קֵרוּד בְּהֵמָה בְּשַׁבָּת, כְּמוֹ בְּיוֹם טוֹב (מָרְדְּכַי פ״ב דְּבֵיצָה). וְעַיֵּן לְקַמָּן סי׳ תק״ג ס״ב.}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבאשל אברהם (אופנהיים)משנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(מו) שם קנ״ח
(מז) שזהו מדרבנן: וצער בעלי חיים דאורייתא
(יא) מביא כרים וכסתות – אבל אסור להעלות׳ בידים כ״כ הרמב״ם ספכ״ה.
(יא) צער ב״ח. דהוא דאוריי׳ ודחי ביטול כלי מהיכנו דהוא דרבנן, וא״ת מ״ש מסל לפני האפרוחים דשרי בסימן ש״ח סל״ט י״ל דהתם יכול להפריחן משא״כ כאן דדלמא לא תעלה (רשב״א) והרמב״ם ס״ל דהכא כיון דאינן ראוים להשתמש בהן בעוד המים עליהם מקרי ביטול כלי מהיכנו אף לכשתעלה הבהמה (מ״מ פכ״ה) ונ״ל דוקא בכרים וכסתות אבל בגדי מלבוש ראוים להשתמש וכ״מ סימן ש״א סמ״ו וסי׳ ש״ב ס״ט כתב הרמב״ם אסור להעלותה בידים ומשמע דאע״ג דאיכא צער ב״ח אסור דאין לנו לדמות גזירות חכמים זה לזה דיש דברים שהעמידו אפי׳ במקום כרת עסי׳ תצ״ח ס״י ופשוט דמותר לומר לעכו״ם להעלותה כמ״ש ס״ך:
(יז) שמבטל וכו׳. שאין ראוי להשתמש בהן בעוד המים עליהם (מגיד פרק כ״ה), ונראה לי דוקא בכרים וכסתות אבל בגדי מלבוש ראוי להשתמש (מגן אברהם), ונראה דמדמה לסימן ש״א סעיף מ״ה דמי שנשרו כליו במים הולך בהן וכו׳ ולא דמי דהתם כשאין לו אחר ומשום כבוד הבריות כמו שכתב תוספות יום טוב פרק חביות גם הכא דמשימן בכוונה במים אפשר דגרע:
(ו) צער – ומותר לומר לעכו״ם להעלותה ואסור להעלותה בידים אפי׳ אם תמות:
(א) וקירד. בתשובת ב״י סי׳ ג׳ אוסר לשפוך מים קרים ע״ג בהמה ואע״פ שאינה מדיח גבה וכריס׳ אלא לתענוג בעלמא:
(סח) אם המים עמוקים וכו׳ – דאם אין עמוקים ויכול לפרנסה במקומה שלא תמות אין מתירין לו להניח כרים וכסתות לבטל כלי מהיכנו:
(סט) מביא כרים וכסתות וכו׳ – וה״ה דיכול להניח שאר כלים תחתיה כדי שתוכל לעלות ונקט כרים וכסתות לרבותא אף דלא יהיו ראוים להשתמש בהן עי״ז בעוד שעליהן לחות המים אף לכשתעלה הבהמה אפ״ה מותר דאתי צער בע״ח דהוא דאורייתא [ממה דהזהירה התורה מצות פריקת המשא מעל הבהמה] ודחי איסור ביטול כלי מהיכנו שהוא רק מדרבנן שגזרו שלא לבטל בשבת כלי ממה שהיא מוכנת:
(ע) ונותן תחתיה – אבל אסור להעלותה בידים דכל בעלי חיים הם מוקצים ואע״ג דאיכא צער בע״ח אסור דאין לנו לדמות גזירות חכמים זה לזה [מ״א ותו״ש שכן מוכח מרמב״ם] ועיין בא״ר שהביא דיש פוסקים שמקילים אף להעלותה בידים אם א״א ע״י כרים וכסתות וע״י א״י לכו״ע מותר להעלותה וזה עדיף יותר מהנחת כרים וכסתות ושאר כלים תחתיה:
(עה) [סעיף יט׳] אם המים המים עמוקים וכו׳ שאם אין המים עמוקים והוא יכול לפרנסה שם מפרנסה שם. ב״י:
(עו) שם. מביא כרים וכסתות וכו׳ ואם עלתה עלתה אבל אסור להעלותה בידים. הרמב״ם סוף פכ״ה. ט״ז ס״ק י״א:
(עז) שם. מביא כרים וכסות וכו׳ ואם אי אפשר ע״י כרים וכסתות מותר להעלותה בידים שגם זה אינו אלא איסור דרבנן. שה״ג וריא״ז. וכ״מ בב״ח סס״י ש״ח. א״ר או׳ ח״י. מיהו המ״א ס״ק י״א כתב דמדברי הרמב״ם הנ״ל משמע דאע״ג דאיכא צער ב״ח אסור להעלותה בידים. וכ״כ התו״ש או׳ ל״ג והשיג על הא״ר שכתב דגם לדברי הרמב״ם דאם א״א בכרים וכסתות מותר להעלותה בידים יעו״ש. ופשוט דמותר לומר לעכו״ם להעלותה כמ״ש סעי׳ כ׳ מ״א שם. תו״ש שם ונראה דלומר לעכו״ם להעלותה מותר יותר מהנחת כרים. א״ר שם:
(עח) שם. משום צער בעלי חיים וכו׳ דהוא דאורייתא ודחי ביטול כלי מהיכנו דהוא דרבנן. מ״א ס״ק י״א:
(עט) שם. שמבטל כלי מהיכנו. דדילמא לא תעלה. רשב״א. והרמב״ם ס״ל דהכא כיון דאינן ראויים להשתמש בהן בעוד המים עליהם מיקרי ביטול כלי מהיכנו אף לכשתעלה הבהמה. מ״מ פכ״ה. ונ״ל דוקא בכרים וכסתות אבל בגדי מלבוש ראויים להשתמש כ״מ סי׳ ש״א סעי׳ מ״ה. מ״א שם. ונראה דמדמה לסי׳ ש״א סעי׳ מ״ה דמי שנשרו כליו במים הולך בהן וכו׳ ולא דמי דהתם כשאין לו אחר ומשום כבוד הבריות. גם הכא דמשימן כוונה במים אפשר דגרע. א״ר או׳ י״ז:
(פ) שם הגה. דין קירוד הבהמה בשבת כמו ביו״ט. כ״כ המרדכי בשם רשב״א. וכ״כ רי״ו נתיב ב׳ ח״י דף פ״ג יעו״ש אבל התו׳ בשבת דף נ״ג כתבו לחד תירוצא דלא שרי אלא ביו״ט אבל בשבת אסור יעו״ש. ער״ה או׳ ז׳:
(פא) שם בהגה. דין קירוד בהמה וכו׳ אסור לשפוך מים קרים ע״ג בהמה בשבת אף שאינו רוחץ גבה וכריסה אלא לתענוג. שו״ת בית יהודה סי׳ ג׳ ברכ״י או׳ ד׳:
(צט) לפרנסם במקומם – להביא לבהמה אוכל לאמת המים.
(ק) ונותן תחתיה – כדי שתצליח לצאת מהאמה.
(קא) מבטל כלי מהיכנו – ״ביטול כלי מהיכנו״ הוא איסור להפוך בשבת כלי למוקצה1. ואיסור זה נדחה משום צער בעלי חיים.
(קב) קירוד – הוא מין קירצוף הבהמה, בדומה לגירוד.
(קג) תקכ״ג סעיף ב – שם כתב המחבר: ״אין מגרדין בהמה במגרדת ביום טוב, מפני שמשרת שיער״.
1. כפי שמבואר בסימן ש״י סעיף ו. וכבר נתקלנו במושג בסימן רס״ה סעיפים ג-ד.
בהמה שנפלה לאמת המים אם אינו יכול לעשות לה תקנה במקומה מותר להביא כרים וכסתות וליתן תחתיה משום צער בעלי חיים אף על פי שמבטל כלי מהיכנו.
(לד) בהמה שנפלה לאמת המים וכו׳ בסוף פרק מפנין (שבת קכח.) מימרא דרב יהודה:
(לה) ומה שכתב אם אינו יכול לעשות לה תקנה וכו׳ כלומר שאם אין המים עמוקים והוא יכול לפרנסה שם מפרנסה ואם המים עמוקים ומפני כך אינו יכול לפרנסה שם מביא כרים וכסתות וכו׳ וכן פשוט שם בגמרא:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כט) אם אינו יכול לעשות לה תקנה במקומה ס״א פרנסה ופי׳ לאפוקי אם אין המים עמוקים דאז מפרנסה שם גמרא:
(ל) להביא כרים וכסתות כו׳ ואם עלתה עלתה ואסור להעלותה בידו סמ״ג רא״ף:
(יז) בהמה שנפלה לאמת המים וכו׳ בפ׳ מפנין (שבת קכח) א״ר יהודה אמר רב בהמה שנפלה לאמת המים מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ואם עלתה עלתה (פי׳ אבל אסור להעלותה בידים וכ״כ הרמב״ם ספכ״ה ואסור להעלותה בידו וע״ל ס״ס ש״ח מ״ש בזה.) מיתיבי בהמה שנפלה לאמת המים עושה לה פרנסה במקומה בשביל שלא תמות פרנסה אין כרים וכסתות לא ל״ק הא דאפשר בפרנסה הא דא״א בפרנסה כגון דהמים עמוקין מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה והא קא מבטל כלי מהיכנו (ופירש״י דמשהניח תחתיה אין יכול לטלטלו דדומה לסותר בנין) ופריק סבר מבטל כלי מהיכנו דרבנן צער ב״ח דאורייתא ואתי דאורייתא ודחי דרבנן משמע דבודאי מבטל כלי מהיכנו הוה וכ״כ הרמב״ם ספכ״ה דכיון דמשליכן למים אינן ראויין להשתמש בהן בעוד שהמים עליהם אבל הרב המגיד כתב לשם בשם הרשב״א שכתב וז״ל ולא דמי לכופין את הסל לפני האפרוחים שמותר משום דהתם לא קיימי אפרוחין אלא לפי שעה ויכול הוא להפריחן אבל הכא דילמא לא תעלה ודילמא קא מבטל כלי מהיכנו קאמר עכ״ל משמע דבעלמא אפילו היכא דליכא אלא ספק ביטול כלי מהיכנו נמי אסור ולהרמב״ם ופי׳ רש״י בעלמא ליכא איסורא אלא היכא דבודאי מבטל כלי מהיכנו אבל בספק לא החמירו:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבאשל אברהם (אופנהיים)משנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(כ) מֻתָּר לוֹמַר לְעַכּוּ״ם לַחְלֹב בְּהֶמְתּוֹ בְּשַׁבָּת מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים שֶׁהֶחָלָב מְצַעֲרָהּ, וְהֶחָלָב אָסוּר בּוֹ בַּיּוֹם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לִקְנוֹתוֹ מִן הָעַכּוּ״ם בְּדָבָר מוּעָט, שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כְּחוֹלֵב לְצֹרֶךְ יִשְׂרָאֵל.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדהגהות ר' עקיבא איגרשערי תשובהמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(מח) רא״ש והמרדכי שם וש״פ
(מט) טור וכל בו בשם הגהות הר״פ
(נ) שם בשם רבי יונה ור׳ מאיר מרוטנבורג והגהות מיימוני דקידושין בשם התוספות
(יב) שצריך לקנותו – כת׳ מו״ח ז״ל בסימן ש״כ דנ״ל דבשפחות מושכרים לשנה א״צ לזה דלהכי נשכרות מתחלה אבל באומר לעכו״ם אחרת לחלוב הבהמה צריך לזה.
(יב) מותר לומר. וה״ה דמותר לומר לעכו״ם להמרות האווזות פעם א׳ ביום משום צער ב״ח דאין יכולים לאכול (תשובת רמ״א סי׳ ע״ט) ומשמע שם דאי ליכא עכו״ם שרי ע״י ישראל משום צער ב״ח וטוב לעשות ע״י קטן, כתב הרמב״ם החולב לתוך כלי חייב לתוך אוכל פטור והחלב אסור אפילו חולב לתוך אוכל כיון דבהמה אינה ראויה לאכילה הוי מוקצה ועסי׳ תק״ה ועסי׳ ש״ך:
(יג) שצריך לקנותו. דוקא בעכו״ם מן השוק אבל בשפחות שנשכרות לכל השנה לכל מלאכה א״צ לומר לו טול החלב לעצמך ולקנותו ממנו דכל מה שעושה עכו״ם בבית ישראל אדעת׳ דנפשיה קעביד לקבל שכרו דאדעתא דהכי נשכר מתחלה עכ״ל ב״ח סי׳ ש״ך וצ״ע דאדרב׳ כששכרו לשנה גרע טפי כמ״ש סי׳ רמ״ד סס״ה וע״ק דבביתו של ישראל אפי׳ קצץ אסור כמ״ש סי׳ רנ״ב ס״ב ומ״מ העולם נוהגין כסברא ראשונה דמשום צער ב״ח שרי אמירה לעכו״ם ומ״מ טוב לחלוב לתוך האוכל כדי שיהיה שבות דשבות כמש״ל:
(יח) צער בעלי חיים וכו׳. ולכך אם אי אפשר על ידי כרים וכסתות מותר להעלותה בידים שגם זה אינו אלא אסור דרבנן (שלטי גיבורים וריא״ז ומז״ה) וכן כתב הב״ח סוף סימן ש״ח, ולפי זה נראה לי מה שכתב הרמב״ם דאסור להעלותה בידים היינו כשאפשר על ידי כרים וכסתות לאפוקי ממגן אברהם שלא הבין כן ואישתמיטתיה כל דברי הגדולים הנזכרים לעיל נראה דלומר לכותים להעלותו מותר יותר מהנחת כרים וכמו שכתב בהגהות מיימוני פרק ח׳ ותשובת מהר״מ מרוטנבורג סימן מ״ט:
(יט) [לבוש] וכן יותר וכו׳. צריך עיון ממה שכתב בתשובת מנחם עזריה סימן קי״ב בהמת ישראל והחלב שלה מחצה לאריס כותים מהו להניח לחלוב בשבת תשובת מנחם עזריה החולב מפרק הוא לפיכך אם הקפידה בעליה או התנה עם הכותי שיתחייב באחריותה כל שבת ושבת מותר ואם לאו אסור, עד כאן, והכא מתירין אפילו באין אריס ואפשר דמיירי התם אפילו בשאין החלב מצערה וצריך עיון, עיין סימן שכ״ח סעיף י״ג:
(כ) [לבוש] והשפחות מושכרת לשנה. אין צריך לזה דלהכי נשכרות מתחילה (ב״ח), ועיין סימן רמ״ז סעיף ז׳ וצריך לומר כיון דמותר לומר לכותי משום צער בעלי חיים שאני:
(כא) [לבוש] לקנותו וכו׳. השמיט מה שכתב בשולחן ערוך בדבר מועט, וגדולה מזו וראיתי בתשב״ץ סימן מ״א זה לשונו, בדבר מועט בתפוח או באיזה דבר שירצה אפילו אינו שוה פרוטה:
(כב) [לבוש] שלפעמים וכו׳. הוסיף לשון שלפעמים להורות דאם רגיל לעשות צריך למחות ובזה מיושב מה שהניח מגן אברהם בצריך עיון ודו״ק, ועיין סימן רע״ו ס״ק י״ג, ועוד דהכא גמרינן מהיתר גבינות אחר השבת ועיין סימן רנ״ב סעיף ד׳ וסוף סימן ש״ז:
(ז) לחלוב – וה״ה דמותר לומר לעכו״ם להמרות האווזים פעם א׳ ביום משום צער ב״ח דאין יכולין לאכול תשובת רמ״א סי׳ ע״ט ומשמע שם דאי ליכא עכו״ם שרי ע״י ישראל. וטוב לעשות ע״י קטן מ״א. כתב הרמב״ם החולב לתוך כלי חייב לתוך אוכל פטור וחלב אסור אפילו חולב לתוך אוכל דהוי מוקצה עיין סי׳ תק״ה:
(ח) כחולב – כתב הלבוש דוקא באומר לו בשבת לחלוב אבל אם עושה מעצמו א״צ. וכתב הב״ח והשפחות שנשכרות לכל השנה לכל מלאכה א״צ לומר לה טלי החלב לעצמך ולקנותו ממנה דכל מה שעושה אדעתא דנפשה קא עביד לקבל שכירות דהכי נשכר מתחלה ע״ש. וכתב מ״א וטוב לחלוב לתוך המאכל כדי שיהא שבות דשבות ע״ש. ועי׳ מהרמ״ע מפאנו סי׳ קי״ב:
(מה) ס״כ מותר לומר כו׳ – כן למדו מס׳ שקדם:
(מו) שהחלב מצערה – כמ״ש באשה קל״ה א׳ וע״ש תוס׳ ד״ה מפני:
(מז) והחלב – י״ט ג׳ א׳ כר׳ יצחק ואפי׳ ר׳ יוסף מודה כאן:
(מח) וי״א שצריך – זה הס׳ פליג אסברא ראשונה ולא ס״ל אמירה לחלוב כלל ואפי׳ עושין מעצמן אינו מותר אלא בכה״ג דאדעתא דנפשיה עביד וכמ״ש בסי׳ רנ״ב ס״ב בקצץ מע״ש אבל אמירה אסור בכ״ע לס׳ זו:
(כד) שם בכסותה כסות עושים לסוסים מעולים שלא יטנפו כ״כ רש״י ז״ל:
(כה) סי״ג אפי׳ היה קשורה דשמא נפיל ואתי לאתויי אבל כשקשורה בשניהם מיהדק שפיר ולא נפל וכן בשלייתה כיון דכאיב לה לא מנתחא:
(כו) סי״ד ולא רגיל. אפשר דטעמא משום דהוי משאוי ויותר נראה דהוי נטירתא ואינו משאוי אלא הטעם דילמא נפיל החבל ואתו לאתויי:
(כז) ש״ע סט״ו נמשכים על ידו. דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא:
(כח) סט״ז סביב צוארה דין זה ביארתי אות ג׳:
(כט) סי״ז שאינה קשורה לו דין זה נתבאר בסעיף ז׳:
(ל) שם ולא בזוג אעפ״י וכו׳. הטעם משום חנגא נתבאר בסעיף י״א:
(לא) שם ולא בסולם שבצוארו והן לוחות שקושרין סביב כצ״ל. טעמא דכל הני משום דחייס עלייהו ואי נפיל אתי לאתויי:
(לב) שם בין אם הוא לשמור. דהוי נטירתא יתירתא:
(לג) שם בהגה מומחה לאדם דמומחה לאדם לא הוי מומחה לבהמה דאדם אית ליה מזליה:
(לד) ט״ז סק״י אסור לירד דין זה נתבאר בסי׳ שצ״ו:
(לה) מג״א סק״ח פי׳ בצדי. פי׳ שמשתמש בצד אותו דבר המונח בצדה אבל להשתמש על גב אותו דבר אסור כמ״ש בהגה דאסור לישב על העגלה דהוי צדדי הבהמה:
(לו) סק״ט כמ״ש סימן שי״א ס״ז. דכת׳ שם ובלבד שלא יזיז בו שום אבר ע״ש:
(לז) שם דטלטול בגופו שרי. כל שאינו נוגע בידיו וא״כ לא הוי צריך הר״ן לטעם צער בע״ח אלא משום דלשיטתיה אזיל:
(לח) סק״י דה״ל צדי צדדין דהא העגלה קשורה בצדדי הבהמה א״כ הוי עגלה צדי צדדין וה״ל ממש כמ״ש המחבר אם דבר אחר מונח על צדה והוא משתמש בו הוי צדי צדדין ושרי. ע״ז תירץ דהתם שאני וכו׳. אבל הכא כיון שהבהמה מוליכתו הוי צדדין ותימ׳ דסותר המ״א לדברי עצמו בס״ק ח׳ דגם התם לא שרי אלא בצדי אותו דבר אבל ע״ג הדבר אסור אע״ג שהבהמה אין מוליכתו וכן הקשה הפמ״ג. ונראה דדברי המג״א שם הם עצמם דבריו שבכאן וכוונתו דכשמשתמש ע״ג הדבר כגון שנותן שם חפצו ה״ל צדדים מטעם שהבהמה נושאת חפצים אלו והוי כמו כאן שהבהמה מוליכתו משא״כ כשמשתמש בצדי אותו דבר כגון לשפשף תינוק וכדומה הוא דשרי כיון דלא נתוסף משאוי לבהמה עי״ז וכן משמע במקור הדין של צדי צדדים שהוא בשבת דף קנ״ד מיירי שם בכה״ג שאין נתוסף משאוי לבהמה ע״ש אבל י״ל דבאמת אם תולה איזה חפץ בצדדי הדבר ההוא ג״כ אסור כיון דהבהמה נושאת החפץ אלא שמג״א דיבר במידי דאורחא הוא הכי שבצדדי הדבר כשמשתמש לא נתוסף משאוי לבהמה וכמקור הדין ההוא כנ״ל וכשמשתמש ע״ג הדבר היינו ע״י הנחת חפצו ונתוסף משאוי כן נלע״ד ודו״ק:
(לט) שם וא״כ אפילו. הוקשה לו להמג״א מ״ש רמ״א טעם זמורה לטעם בפ״ע הא עיקר איסורא דאין רוכבין הוא מה״ט גופא כמ״ש המג״א סק״ז:
(מ) שם שיחתוך זמורה דלא פלוג:
(מא) שם אבל בתוס׳ דעירובין דף מ״ג:
(מב) שם וכ״כ רש״י בשבת דף קנ״ד כצ״ל:
(מג) שם ומשמע בתוס׳ ורא״ש דכתבו שם דהרשב״ם התיר ליכנס בקרון בשבת ונכרי מוליכו חוץ לתחום דאיהו לאו מידי עביד כמו בסמיכה שהולכת בשבת חוץ לתחום דשרי כיון דספינה ממילא אזלא ואיהו לאו מידי עביד. וסתרו דבריו משום שימוש ב״ח משמע דמשום איסור תחומין ליכא. ונ״מ אם הנכרי עצמו מושך הקרון ורלב״ח סתר דין זה:
(מד) שם שהדף היוצא. דברים אלו נמשכים לשל מעלה בתוך התחום שהטל אורות מחדש שאם יוצא דף מהעגלה לחוץ הוי דף ההוא צדי צדדים וסתר דבריו דכיון שהכל כלי א׳ ונמשך ע״י הבהמה הוי הכל צדדים:
(מה) סק י״א וכ״מ סימן ש״א סמ״ה וסי׳ ש״ב ס״א כצ״ל:
(מו) שם. דאע״ג דאיכא צער ב״ח אסור. ר״ל אע״ג דטלטול גופי׳ אינו ג״כ רק מדרבנן:
(מז) סס״ק י״ב ועיין סי׳ ש״כ. ע״ש ס״ז ושם נתבארו דינים אלו ובסי׳ תקמ״ה:
(מח) ס״ק י״ג כמ״ש סי׳ רמ״ד סס״ה כצ״ל:
(ד) מג״א ס״ק י״ב ע״י ישראל משום צער בע״ח. לא ידעתי אמאי העלאת הבהמה מן המים אסור כמ״ש המג״א כאן סקי״ט דאסרי׳ טלטול מוקצה במקום צעב״ח. ומ״ש הכא דשרי דהוי ג״כ טלטול מוקצה. ואולי י״ל דמיירי היכא דא״צ ליקח האווזה ולטלטלה רק שמונח האווזה במקומה והוא מכניס האוכלים לפיהן. והכי משמע לישנא דהרמ״א בת׳ שכ׳ שאין כאן מלאכה רק עובדא דחול:
(א) כחולה עבה״ט ובתשובת מהרמ״ע סי׳ קמ״ב כ׳ שבהמת ישראל שמחצית חלבם לאריס עכו״ם צריך להפקירה או שהעכו״ם יקבל אחריות׳ כל שבת ועיין במג״א לעיל סימן רמ״ו ובא״ר כאן ובשאלת יעב״ץ ח״ב סי׳ ע״ז שתמה עליו וכ׳ להתיר בפשיטות ובמח״ב סי׳ רמ״ו האריך הרבה להעמיד דברי הרמ״ע ומ״מ כ׳ לבסוף דהמיקל לא הפסיד ובלבד שלא יהנה מחלבה או יקנה אותם בדבר מועט כמ״ש בש״ע כאן סי׳ ש״ה ע״ש:
(עא) מותר לומר – וה״ה דמותר משום צער בע״ח לומר לעו״ג להמרות האווזות שהורגלו כבר בהמראה ואין יכולין שוב לאכול בעצמן אבל אין מותר רק פ״א ביום דשוב ליכא צער בע״ח [תשובת רמ״א] ומשמע שם דאי ליכא א״י שרי ההמראה ע״י ישראל ואע״ג דאסרינן לקמן בסימן שכ״ד ס״ט להמרות האווזות בשבת הכא שאין יכולין לאכול בעצמן מותר משום צער בע״ח וטוב לעשות ע״י קטן. כתב הרמב״ם החולב לתוך כלי חייב לתוך אוכל פטור [ומ״מ איסורא יש דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור] והחלב אסור אפילו חולב לתוך אוכל כיון דהבהמה אינה ראויה לאכילה הוי מוקצה [מ״א]:
(עב) והחלב אסור וכו׳ – משום משקין שזבו מפירות העומדים לסחיטה דקי״ל בסימן ש״כ ס״א דאסורין והא נמי להא דמיא:
(עג) וי״א שצריך וכו׳ – ס״ל דאמירה לחלוב לא הותר כלל כ״א כשהא״י חולב לצורך עצמו והישראל קונה אחר השבת ממנו בדבר מועט והעולם נוהגין כסברא הראשונה דמשום צער בע״ח שרי אמירה לא״י לחלוב בין לא״י מן השוק ובין להשפחות שנשכרות לכל השנה למלאכתו ואין למחות בידם ומ״מ טוב שיחלוב הא״י לתוך אוכל דהו״ל שבות דשבות [מ״א]:
בדבר מועט – היינו אפילו בתפוח וכיו״ב ואפילו אינו שוה פרוטה:
(פב) [סעיף כ׳] מותר לומר לעכו״ם לחלוב וכו׳ החולב לתוך האוכל או היונק בפיו פטור ואינו חייב עד שיחלוב לתוך הכלי. הרמב״ם פ״ח דין י״וד. והחלב אסור אפי׳ חולב לתוך אוכל דכיון דהבהמה אינה ראוי לאכילה הוי מקצה, מ״א ס״ק י״ב. תו״ש או׳ ל״ד. ועיין סי׳ תק״ה:
(פג) שם. מותר לומר לעכו״ם לחלוב וכו׳ ואע״ג דהוי מפרק כשאינו חולב לתוך האוכל וגם יש בו משום בורר אוכל מפסולת דהבהמה מקרי פסולת כיון שא״א לשחטה בשבת ואינה ראויה לאכילה מ״מ שרי משום צער ב״ח. תו״ש שם:
(פד) שם. מותר לומר לעכו״ם וכו׳ וה״ה דמותר לומר לעכו״ם להמרות האווזות פעם א׳ ביום משום צער ב״ח דאין יכולין לאכול. תשו׳ רמ״א סי׳ ע״ט. ומשמע שם דאי ליכא עכו״ם שרי ע״י ישראל משום צער ב״ח וטוב לעשות ע״י קטן. מ״א ס״ק י״ב. מיהו הרב נתיב חיים כתב על דברי מ״א הנז׳ שלא ראה דברי מהרש״ל וגם הרמ״א בתשו׳ חוזר בו להתיר ע״י ישראל יעו״ש. ועיין לקמן סי׳ שכ״ד סעי׳ ט׳ בהגה ובדברינו לשם בס״ד:
(פה) שם. משום צער ב״ח וכו׳ אבל אם יש לה עגל שינק חלבה דליכא משום צער ב״ח שהחלב מנערה אסור לומר לגוי לחלוב בהמתו בשבת. חס״ל או׳ ח׳:
(פו) שם. והחלב אסור בו ביום. משום משקין שזבו ולמו״ש מותר. טור. וא״צ להמתין בכדי שיעשו הואיל ובהתר נחלב בשבת. מהרל״ח בהגהת ב״י:
(פז) שם. וי״א שצריך לקנותו וכו׳ ר״ל שאומר תחלה שיחלוב הבהמה והחלב יהיה של גוי ואחר החליבה קונה ישראל ממנו החלב. מחה״ש ס״ק י״ג. והיינו שאחר החליבה יאמר הישראל לעכו״ם תניח החלב אצלי שאפשר שאקח אותו ממך ולמו״ש יקנה אותו ממנו בדבר מועט. ויותר טוב שיאמר לו מע״ש למחר תבא לחלוב הבהמה ולמו״ש אקנה אותו ממך באיזה דבר:
(פח) שם. וי״א שצריך לקנותו וכו׳ נראה דוקא בעכו״ם מן השוק אבל בשפחות שנשכרות לכל השנה א״צ לומר לו טול החלב לעצמך או לקנותו ממנו דכל מה שעושה עכו״ם בבית ישראל אדעתא דנפשיה קעביד לקבל שכרו דאדעתא דהכי נשכר בתחלה. ב״ח סי׳ ש״ך. וצ״ע דאדרבא כששכרו לשנה גרע טפי כמ״ש סי׳ רמ״ד סעי׳ ה׳ ועוד קשה דבביתו של ישראל אפי׳ קצץ אסור כמ״ש סי׳ רנ״ב סעי׳ ב׳ מ״א ס״ק י״ג. מיהו התו״ש או׳ ל״ה תירץ לקושיות הנז׳ דשאני התם דהמלאכה עצמה היא מלאכת איסור משא״כ הכא דהחליבה שרי משום צער ב״ח אך דכשאומר לעכו״ם נראה כעושה לצורך ישראל אבל שפחה הנשכרת שעושה מעצמה אין בה מיחוש יעו״ש. ומ״מ העולם נוהגין כס׳ ראשונה דמשום צער ב״ח שרי אמירה לעכו״ם. ומ״מ טוב לחלוב תוך האוכל (משום דאיסורו מדרבנן כמ״ש לעיל או׳ פ״ב וכשאומר לעכו״ם הוי שבות דשבות) כדי שיהיה שבות דשבות. מ״א שם. תו״ש שם:
(פט) שם. וי״א שצריך לקנותו וכו׳ ודוקא כשאומר לו בשבת לחלוב אבל אם עושה מעצמו אינו צריך. לבוש. ר״ז או׳ ל׳:
(צ) שם. בדבר מועט וכו׳ והרוקח סי׳ צ״א כתב דלא ימכור הגוי לישראל בדבר מועט דהוי הערמה יעו״ש. והביאו הער״ה או׳ ח׳ אמנם כבר כתבנו לעיל או׳ פ״ח דהעולם נוהגין להקל כס׳ ראשונה וא״כ די בחומרת י״א שכתב בש״ע ורק המחמיר תע״ב:
(צא) שם. בדבר מועט וכו׳ ואפי׳ בתפוח או באיזה דבר שירצה אפי׳ אינו שוה פרוטה. תשב״ץ סי׳ מ״א. א״ר או׳ כ״א:
(צב) שם. כחולב לצורך ישראל. ובענין בהמה שחצי חלבה לישראל וחצי לעכו״ם כבר כתבנו לעיל סי׳ רמ״ו או׳ ס׳ ואו׳ ס״א קחנו משם. ועיין בתשו׳ זר״א סי׳ מ״ה שמתיר לחלוב ע״י עכו״ם עז בשבת לחולה חולי האזמ״א שצוו הרופאים לשתותו תיכף וסמוך לחליבתו מן העז יעו״ש:
(קד) לחלוב בהמתו בשבת – חליבה בידי יהודי היא תולדה של מלאכת דש, ואסורה מהתורה.
(קה) שהחלב מצערה – גם כאן, בדומה לסעיף הקודם, אנו דוחים איסור דרבנן משום שצער בעל חיים הוא איסור מהתורה. לכן כדי להקל על סבל הבהמה מותר לומר לגוי שיעשה מלאכה1.
(קו) אסור בו ביום – בדומה לדין משקים שזבו, שיבואר בתחילת סימן ש״כ.
(קז) לצורך ישראל – לשיטה זו התירו חכמים רק אם יחמיר במראית העין, שיהיה ניכר שהגוי חולב לצורך עצמו ולא לצורך ישראל.
1. כשאין אפשרות לחלוב על ידי גוי, הציעו הפוסקים דרכי היתר. עיין לדוגמא משפטי עוזיאל או״ח חלק א סימן י. וכיום חולבים בעזרת מכונות אוטומטיות, הפועלות בשבת בדרכים מותרות, כגון מכונות של מכון ״צומת״ הפועלות בגרמא, או כאלו המבוססות על כך שהחלב הראשון נשפך לאיבוד.
וכן מותר לומר לגוי לחלוב בהמתו כיון שהחלב מצערה והחלב אסור בו ביום משום משקין שזבו ולמוצאי שבת מותר וכתבו ה״ר יונה וה״ר מאיר מרוטנבורק שצריך לקנותו מן הגוי בדבר מועט שלא יהא נראה כחולב לצורך ישראל.
(לו) וכן מותר לומר לעכו״ם לחלוב בהמתו כ״כ הרא״ש שם והמרדכי בפרק מי שהחשיך והגהות מיימון פ״ח בשם הר״מ:
(לז) ומה שכתב והחלב אסור בו ביום וכו׳ כ״כ הכלבו בשם הגהות הר״פ:
(לח) וכתב ה״ר יונה והר״מ שצריך לקנותו מן העכו״ם כן כתב המרדכי בסוף פרק מי שהחשיך (ובסוף אלו מציאות) בשם הר״ם והגהות מרדכי דקידושין בשם התוספות אבל הגה״מ כתב בפרק ה׳ דרב כהן צדק כתב מותר לומר לעכו״ם לחלוב וטול החלב לעצמך דבדידיה קא טרח והר״מ אמר דהחלב מותר אפילו לישראל וכתבו עוד בשמו שהגבינות שהשפחות עושות בשבת אין לאסור מהא דאמרונן (שבת יז:) אין נותנין עורות לעבדן דהתם אמרי׳ לעכו״ם אבל הכא שהשפחות עושות מעצמן שרי עכ״ל וע״ס ש״ז:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(לא) מותר לומר לעכו״ם לחלוב בהמתו שאינו אלא שבות ולא מלאכה רא״ף:
(לב) שלא יהא נראה כו׳ ובש״ע ובמרדכי מתיר בלא זה ועיין בב״י דין מסירת בהמה לרועה בשבת כתב בשבולי הלקט דמותר וכ״פ בש״ע:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדהגהות ר' עקיבא איגרשערי תשובהמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(כא) גְּבִינוֹת שֶׁעוֹשׂוֹת הַשְּׁפָחוֹת מֵעַצְמָן מֵחָלָב שֶׁל יִשְׂרָאֵל, מֻתָּר כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר לָהֶן שֶׁיַּעֲשׂוּ.
באר הגולהמגן אברהםבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטואור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(נא) הגהות מיימוני בשם הד״מ והוא הדין בחלב
(יד) גבינות. צ״ע דבהג״מ פ״ו כתב וז״ל כל הני דאמרינן אם בשביל עכו״ם מותר היינו כשהעכו״ם עושה מלאכה בשלו אבל בשל ישראל אפי׳ בבית עכו״ם אסור כ״ש בבית ישראל ואפי׳ הכל בשביל עכו״ם וחייב לגרשו מביתו עכ״ל ועמ״ש סי׳ רע״ו וצ״ע ואם עושה בחנם פשיטא דצריך למחות כמ״ש סי׳ רנ״ב ס״ב:
(ט) מעצמן – המ״א הניח דבר זה בצ״ע ע״ש ועי׳ סי׳ רע״ו ס״א:
(מט) סכ״א גבינות – עבה״ג וכמ״ש קנ״א א׳ דמכבה מעצמו מותר דאדעתא דנפשיה עביד וז״ש כיון שאינו כו׳ והוא ס׳ ג׳ וצ״ע דבשפחה אסור אפי׳ בכה״ג כמ״ש בסי׳ ש״ד ס״א ובסי׳ רמ״ז ס״ו דאפי׳ קצץ אסור בשכיר וע׳ מ״א:
(עד) מותר כיון וכו׳ – היינו דמסתמא אדעתא דנפשה קעבדה ועיין באחרונים שהשיגו ע״ז דכיון שנוטלת החלב של ישראל ורואה הישראל ושותק מסתמא אדעתא דישראל קעבדה שיודעת שניחא ליה בזה ואפילו אם היתה עושה זה אח״כ בבית א״י מחוייב למחות בידה וכ״ש שהיא עושה זה בבית ישראל ועיין בביאור הגר״א שגם הוא הקשה ע״ז עוד מטעם אחר עי״ש ובא״ר ובפמ״ג הסכימו דכונת השו״ע הוא רק אם עשתה לפעמים דרך מקרה שמותר אחר השבת ליהנות מהם אבל אם היא עושה כן תמיד מחוייב למחות:
(צג) [סעיף כא׳] גבינות שעושות השפחות וכו׳ צ״ע דבהגמ״י פ״ו כתב וז״ל כל הני דאמרינן אם בשביל עכו״ם מותר היינו כשהעכו״ם עושה מלאכה בשלו אבל בשל ישראל אפי׳ בבית עכו״ם אסור כ״ש בבית ישראל ואפי׳ הכל בשביל עכו״ם וחייב לגרשו מביתו עכ״ל ועיין סי׳ רע״ו סעי׳ א׳ וצ״ע. ואם עושה בחנם פשיטה דצריך למחות כמ״ש סי׳ רנ״ב סעי׳ ב׳. מ״א ס״ק י״ד. מיהו בלבוש הוסיף תיבת שלפעמים והביאו א״ר או׳ כ״ב וכתב להורות דאם רגיל לעשות צריך למחות ובזה מיושב מה שהניח מ״א בצ״ע ועוד דהכא אמרינן שהיתר גבינות אחר השבת עכ״ד. והביאו א״א או׳ י״ד:
(צד) שם. מותר כיון שאינו אומר וכו׳ והיינו דוקא לאחר השבת אבל בשבת עצמו אסור שהרי המגבן הוא ממלאכות האסורות מדאורייתא. עו״ש או׳ ח״י:
(קח) אומר להן שיעשו – הכנת הגבינה היא תולדה של מלאכת בונה, ואסורה בשבת מהתורה. בסימן רע״ו למדנו שאסור לבקש בשבת מגוי לעשות מלאכה; ואם הוא ביזמתו עושה מלאכה עבור ישראל, אסור אמנם לישראל ליהנות ממנה בשבת, אבל מותר ליהנות ממנה לאחר השבת.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהמגן אברהםבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטואור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(כב) מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ נַעַר עַכּוּ״ם וְרוֹכֵב עַל הַבְּהֵמָה בְּשַׁבָּת כְּשֶׁמּוֹלִיכָהּ לְהַשְׁקוֹתָהּ, אֵינוֹ צָרִיךְ לְמָנְעוֹ, שֶׁהַחַי נוֹשֵׂא אֶת עַצְמוֹ; אֲבָל צָרִיךְ לְמָנְעוֹ שֶׁלֹּא יִתֵּן עָלֶיהָ בְּגָדָיו וְלֹא שׁוּם דָּבָר.
באר הגולהמגן אברהםעטרת זקניםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהעודהכל
(נב) טור ומרדכי בפ״ק דשבת
(טו) א״צ למנעו. דלא גזרו בבהמה שבות דרבנן דחי נושא א״ע:
(טז) עליה בגדיו. ואם הבהמה מעצמה יצאה לחוץ ומשאה עליה שלא ע״י אדם אין הבעל צריך למונע׳ ע״ש ברלב״ח ותימא דשלהי פרק במה בהמה יוצאה משמע היא מעצמ׳ אסו׳ ע״ש בתוס׳:
(א) שלא יתן עליה כו׳. אבל באוכף ליכא קפידא אם נותן עליה העכו״ם אפילו לסמ״ג דאוסר לישראל (מהררש״ל):
(כג) בגדיו וכו׳. ואם הבהמה מעצמה יצאה לחוץ ומשא עליה שלא על ידי אדם אין בעלה צריך למונעה עיין שם וברלב״ח, ותימא דכולהו פרק במה בהמה יוצאה משמע היא מעצמה אסור (מגן אברהם), והנה גם באליהו זוטא סמכתי על ספר עולת שבת שהעתיק כן דברי רלב״ח ועתה עיינתי ברלב״ח גופיה סעיף כ״ח ולא כתב שם דמשא עליה אלא מיירי כשיוצא חוץ לתחום בלא משא ונראה לי דבזה ודאי אין צריך למנעה ואדרבה גדולה מזה קאמר בגמרא דף נ״ג קורא לה והיא באה ופירש רש״י דלא הוזהר הוא על תחום בהמתו ובלבד שלא יביאנו ממש בידיו, עד כאן, ועיין סימן ש״ו סעיף ב׳ אבל כשמשא עליה ודאי צריך למנעו כשיצאת לרשות הרבים כמבואר מרמב״ם שהבאתי ריש סימן ש״ד ולא שום דבר וכו׳ מיהו באוכף ליכא קפידא אם נתן עליה כותים (פרישה ורש״ל) ועיין סימן רס״ו ס״ק ט׳:
(י) בגדיו – אבל באוכף ליכא קפידא. כתב הרלנ״ח אם הבהמה יצאה מעצמה לחוץ ומשא עליה שלא ע״י אדם אין הבע״ה צריך למונעה. ומ״א כתב דבש״ס משמע היא מעצמה אסור ע״ש:
(נ) סכ״ב מי שיש – צ״ד א׳ וערש״י ד״ה מתיר כו׳:
(נא) אבל כו׳ – כמ״ש בס״א:
(עה) שהחי וכו׳ – ר״ל דאין חל ע״ז שם משא שיהיה צריך למנעו מפני שביתת בהמתו ואף דמאי דאמרינן חי נושא א״ע היינו רק מדאורייתא אבל מדרבנן אסור וע״כ אסור לאדם לישא תינוק בשבת לא גזרו שבות זה בבהמה:
(עו) עליה בגדיו – אבל באוכף ליכא קפידא דבטל לגבי הרוכב:
(עז) ולא שום דבר – ואם נשאר איזה דבר עליה מע״ש והיא רוצה מעצמה לצאת לחוץ בעליה צריך למנעה שלא לצאת מפני מצות שביתת בהמה אבל אם אין עליה שום דבר אפילו אם היא רוצה לצאת חוץ לתחום אין מחויב למנעה מזה ורק להוציאה בידים חוץ לתחומה אסור:
(צה) [סעיף כב׳] א״צ למנעו וכו׳ דהא אפי׳ הישראל עצמו אינו אסור לרכוב עליה אלא מדרבנן ובעכו״ם לא גזרו. לבוש:
(צו) שם. שלא יתן עליה וכו׳ אבל באוכף ליכא קפידא אם נותן עליה העכו״ם אפי׳ לסמ״ג דאוסר לישראל. רש״ל. עט״ז. א״ר או׳ כ״ג. וה״ה כשאין לו אוכף ומניח בגדיו תחתיו תמורת אוכף כדרך הכפרים ג״כ אפשר דא״צ למחות דהבגדים בטלים לגבי הרוכב כמו אוכף דהא הבגדים משמשים מעשה אוכף. מחה״ש ס״ק ט״ו:
(צז) שם. שלא יתן עליה וכו׳ והא דאיסור שביתת בהמה חל על האדם היינו דוקא שהוא לא יוציאנה אבל אם היא תלך בעצמה בלתי סיוע הישראל כלל אין לנו. הרלנ״ח סי׳ כ״ח. כנה״ג בהגב״י. ומ״א העתיק בשם הנז׳ שאם יצאה מעצמה לחוץ ומשאה עליה אין הבעל צריך למנעה והוא מהעו״ש או׳ כ׳ ולכן היקשה לו דבשלהי פ׳ במה בהמה יוצאאה משמע דגם אם יצאה מעצמה אסור יעו״ש אבל הא״ר או׳ כ״ג כתב דעיין ברלנ״ח גופיה ולא כתב שם דמשא עליה אלא מיירי ביוצאה היא גופה בלא משא ובזה ודאי א״צ למנעה אדרבא גדולה מזה קאמר בגמ׳ דף נ״ג קורא לה והיא באה ופרש״י דלא הוזהר הוא על תחום בהמתו ובלבד שלא יביאנה ממש בידיו עכ״ל אבל כשמשא עליה ודאי צריך למנעה כשיוצאת לר״ה יעו״ש. והביאו א״א או׳ ט״ז:
(צח) שם. שלא יתן עליה בגדיו וכו׳ היינו בגדים מקופלים שאין לבוש בהם. א״א שם:
(קט) את עצמו – ראינו שאיסור רכיבה בשבת נובע מגזרה שמא יחתוך הרוכב זמורה, ולכן אין איסור שגוי ירכב על בהמה של יהודי. ואמנם על הבהמה לשבות ממלאכה, אולם ראינו למעלה (בס״ק פ״ט) שנשיאת אדם אינה מלאכה, משום ש״החי נושא את עצמו״.
(קי) ולא שום דבר – שאסור שבהמתו תישא משא בשבת.
מי שיש לו נער גוי ורוכב על בהמה בשבת כשמוליכים להשקותה א״צ למונעו שהרי החי נושא את עצמו אבל צריך למונעו שלא יתן עליה בגדיו ולא שום דבר.
(לט) מי שיש לו נער עכו״ם ורוכב על הבהמה בשבת וכו׳ במרדכי פ״ק דשבת כתוב וז״ל ולהניח עכו״ם לרכוב על הסוס בשבת לא ידעתי איסור דבשום מקום לא מצינו שגזרו על שביתה דרבנן ורכיבת סוס דרבנן הוא כדמשמע הכא שהחי נושא את עצמו עכ״ל ולפמ״ש בסמוך לדעת הירושלמי אפשר דאסור:
כתוב בהגהות מרדכי דמסכת קידושין שמותר למסור בהמה דקה לרועה אפילו בשבת עצמו ומשמע מדבריו דבהמה גסה אסור משום דחיישינן דילמא עביד בה מלאכה וכדאמרינן להשאיל ולהשכיר וכמו שנתבאר בסימן רמ״ו ובסוף ספר הכלבו בשם רבינו האיי גאון ואסור ליה לבר ישראל למימסר חיותא לרועה עכו״ם בשבת שמא יוציאנה חוץ לתחום דאמרינן (שבת יט.) אמרו עליו על רבי יוסף הכהן שלא נמצא כתב ידו ביד עכו״ם מעולם עד כאן ובשבלי הלקט כתוב רב האיי גאון נשאל מהו ליתן סוס או פרה או חמור לעכו״ם שירעה אותם ויניחם אצלו והעכו״ם רוכב עליהם ועושה בהם צרכיו והשיב דכיון שלא בשכירות נתנן לו מותר ואם עושה בהם העכו״ם צרכיו אין עליו כלום דשלא מדעתו הוא עושה ואם רואה אותו מוחה בידו ואם נתנה לו קודם לחג א״צ אפילו למחות בידו ובלבד שלא ימתין שכירות מן העכו״ם עכ״ל.
ומה שכתב אם נתנו לו קודם לחג אינו צריך אפילו למחות בידו נראה שטעמו משום דס״ל דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו אלא בשבת אבל לא בי״ט:
כתוב בסמ״ג וסמ״ק והתרומה והגהות פרק כ׳ דזמם שמניחין בחוטמו של עגל כדי שלא יינק אסור לצאת בו בשבת ובפרק במה בהמה (שבת נג.) אמרינן דיוצאה בהמה בקמיע שהוא מומחה לבהמה אבל קמיע שהוא מומחה לאדם אין בהמה יוצאה בו כיון שלא הומחה לבהמה והזכירו רבינו ירוחם בח״י והרמב״ם בפ״כ ולא ידעתי למה השמיטה רבינו:
מי שחשכה לו חוץ לתחום אם טוב יותר לרכוב מלילך על רגליו כתבתי בסימן רס״ו. תשלום דיני בהמה בסי׳ של״ב. דיני מאכל בהמה בסי׳ שכ״ד:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ד) מי שיש לו נער עכו״ם ורוכב על בהמה כו׳ כתב ב״י במרדכי פ״ק דשבת כתב וז״ל ולהניח עכו״ם לרכוב על הסוס בשבת כו׳ עד ולפי מ״ש בסמוך לדעת הירושלמי אפשר דאסור עכ״ל. הא דכתב אפשר משום דיש לחלק דשאני כשרוכב על הבהמה להוליכה להשקותה דאין הדרך רחוק כ״כ עד שיהא שייך לומר שהבהמה מצטערת ברכיבתו ובפרט שרוכב עמה להשקותה דמקבלת הנאה ע״י רכיבתו ואם משקה אותה בנהר ידוע שעדיף לבהמה כשרוכב עליה דאז יכול ליכנס עמה באמצע המים ואין הצער שקול כלום כנגד ההנאה שמקבלת. כתב ב״י בסוף ספר הכלבו בשם רבינו האי גאון כתב ואסור ליה לבר ישראל למימסר חיותא לרועה עכו״ם כו׳ עד שלא נמצא כתב ידו ביד עכו״ם מעולם עכ״ל. ק״ק מאי ראיה הוא דהא לא קי״ל כרבי יוסף הכהן אלא מותר ע״י קציצה. ומ״ש ב״י על דברי שבולי הלקט נראה שטעמו משום דס״ל דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו אלא בשבת אבל לא בי״ט ע״כ ואין להקשות דלפ״ז אף בתוך החג מותר די״ל דבתוך החג אסור מטעם שיהא נראה כשלוחו וק״ל:
(לג) מי שיש לו נער עכו״ם כו׳ אבל באוכף ליכא קפידא אם נותן עליה העכו״ם אפילו לסמ״ג דאוסר לעיל לישראל ודו״ק עכ״ל מ״ו:
(לד) שהרי החי נושא את עצמו כו׳ עיין בדרישה ורמ״י מתיר כיון דבישראל עצמו אינו אלא איסור דרבנן בעכו״ם לא גזרו ע״ש:
באר הגולהמגן אברהםעטרת זקניםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישההכל
 
(כג) מֻתָּר לִמְסֹר סוּס אוֹ פֶּרֶד אוֹ חֲמוֹר לְרוֹעֶה עַכּוּ״ם; וְאַף עַל פִּי שֶׁהָעַכּוּ״ם מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בְּשַׁבָּת, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם כֵּיוָן דְּשֶׁלֹּא מִדַּעַת יִשְׂרָאֵל הוּא עוֹשֶׂה וְאֵינוֹ מַמְתִּין שְׂכִירוּת מִמֶּנּוּ; וְאִם רוֹאֶהוּ מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ בְּשַׁבָּת, מוֹחֶה בְּיָדוֹ. {הַגָּה: וכש״כ דְּאֵין לָחוּשׁ שֶׁהָרוֹעֶה יוֹצִיא אוֹתָם חוּץ לַתְּחוּם, דְּהָא תְּחוּמִין דְּרַבָּנָן (הגמ״ר דְּקִדּוּשִׁין).}
באר הגולהמגן אברהםעטרת זקניםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדהגהות ר' עקיבא איגרמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטואור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(נג) שבלי הלקט בשם רב האי גאון
(נד) דין רכיבה למי שחשכה לו חוץ לתחום בסימן רס״ו תשלו׳ דיני הבהמה סי׳ של״ב דיני מאכל הבהמה סימן שכ״ד)
(יז) ממתין שכירות. אבל להשכיר לעכו״ם אפי׳ מתנה שתנוח אסור משום דהעכו״ם עכ״פ מוסיף לו שכירות ואפילו להשאיל לו אסור דיעשה לו טובה כנגדו דלא כע״ש סימן רמ״ו דלא הבין כך:
(יח) תחומין דרבנן. ואף על גב שאסור להביאה בידו מ״מ מה שעכו״ם מוליכה ה״ל כאלו ישראל קורא לה דשרי כמ״ש סי׳ ש״ו ס״ב [אגודה סי׳ פ׳] כתוב בלבוש צ״ע במה שנוהגין למסור שוורים לעכו״ם להוליכן ולפעמים מוליכין אותן חוץ לי״ב מיל ואפשר דס״ל כרש״י והרמב״ם דגם י״ב מיל הוי דרבנן עכ״ל ועסי׳ ת״ד: ובד״מ כתוב בשם הגמ״ר דאפי׳ למ״ד תחומין דאורייתא שרי כיון דליכא בו כרת וסקילה לא עבר על שביתת בהמתו וכ״מ בר״מ אלשקר סימן מ״א ומ״ב דכתב דבשבת עצמו אסור למסור לעכו״ם ובמקום שנהגו איסור למסור ביום ו׳ אם נהגו כן מצד החומרא אין להתיר להן ואם מכח טעות מתירים להם ועבי״ד סי׳ רי״ד:
(ב) דהא תחומין כו׳ אפילו רואה אין מחויב למחות אך חוץ לג׳ פרסאות איתא בלבוש לאסור כיון דחוץ לג׳ פרסאות מן התורה לקצת פוסקים:
(כד) מותר למסור וכו׳ בשבת וכו׳. תמיה לי דמקור דין זה כתב בית יוסף בשם שבלי הלקט ואני עיינתי בשבלי הלקט גופיה סימן ל״א שכתב זה לשונו, מותר וכו׳ ויניחם אצלו ביום טוב וכו׳ אם כן ביום טוב הוא דמותר משום דאין שביתת בהמה ביום טוב ולכך סיים דאם מסרו קודם יום טוב אף שרואה משתמש אין צריך למחות אלא דכיון שמסרו ביום טוב צריך למחות, אבל בשבת אפשר אף שמסרו קודם שבת סבירא ליה דאסור דלא מהמנינן ליה כדלעיל סימן רמ״ו וכן בספר תניא סימן י״ט הועתק דברי שבלי הלקט ויניחה אצלו ביום טוב, וכמדומה לי כיון שנשמט מבית יוסף בהעתקתו תיבת ביום טוב וכשחיבר ספר שולחן ערוך ראה בבית יוסף חשב דקאי אשבת, והנה בים של שלמה פרק קמא דביצה הביא דברי בית יוסף והקשה על שבלי הלקט אמאי מותר למסור לרועה קודם שבת הא ודאי יעשה מלאכה ושכן פסק בהגהות מיימוני לאסור והאריך לדחוק עיין שם, וזה גרם לו שלא ראה בשבלי הלקט גופיה, והשתא ניחא מה שדחה בית יוסף בסימן רמ״ו דברי רוקח שהתיר בבהמת ישראל ביד כותים בשבת והכא פסק בסתם דברי שבלי הלקט אלא דהכא מיירי ביום טוב, והב״ח העתיק בסימן רמ״ו נמי דברי בית יוסף בשם שבלי הלקט והאריך על בית יוסף דרוקח סבירא ליה כשבלי הלקט וליתא:
(כה) שכירות וכו׳. אבל להשכיר לכותי אפילו מתנה שתנוח אסור משום דהכותי על כל פנים מוסיף לו שכירות ואפילו להשאיל אסור דיעשה לו טובה כנגדו (מגן אברהם), ודבריו תמוהין דבסימן רמ״ו סעיף ג׳ מבואר טעמא דאסור להשכיר דאין הכותים נאמן ולא משום שיוסיף שכירות והוא הדין בשאלה אלא פירוש השולחן ערוך כיון שלא אסרו במלאכה לא אסרו ועיין סימן רמ״ו ס״ק ט׳, ומה שכתב ואינו ממתין וכו׳ היינו דאם היה נותן לו שכירות אף שלא מסרו לו למלאכה אלא הכותים עושה מעצמו מכל מקום כיון שממתין שכירות מכח שכותים עושה היה אסור מיהו כבר כתבתי דלעולם אסור:
(כו) [לבוש] כיון דתחומין וכו׳. דרבנן ומרש״י שהבאתי ס״ק כ״ג משמע אף בתחומין דאורייתא מותר:
(כז) [לבוש] ורמב״ם וכו׳ דרבנן וכו׳. תימא דבבית יוסף סימן שצ״ד כתב דרמב״ם סבירא ליה שתים עשרה מיל דאורייתא וכן כתב פרק כ״ד, ואולי יש טעות סופר בלבוש וצריך לומר רמב״ם דסבירא ליה הכי ועיין סימן ת״ר, ומגן אברהם העתיק דברי לבוש בהווייתן ולא הרגיש, וביום טוב וכו׳ עיין סימן רמ״ו ס״ק [י״ח]:
(יא) למסור – ומשמע אפי׳ בשבת עצמו מותר. ובתשובת ר״מ אלשקר סי׳ מ״א אוסר בשבת עצמו והתיר ביום ו׳ ובקצת מקומות שנהגו מצד החומרא ופרישות שלא למסור לרועה גם בע״ש מנהגא הוא ואסור להתיר להם אבל אם בטעות נהגו כן מודיע להם שהיו טועים בדבר והיתר גמור הוא עיין ע״ת וכנה״ג:
(יב) חוץ לתחום – כתוב בלבוש צ״ע במה שנוהגין למסור שוורים לעכו״ם להוליכן ולפעמים מוליכין אותן חוץ לי״ב מיל ואפשר דס״ל דגם י״ב מיל הוי דרבנן עיין מ״א:
(נב) סכ״ג מותר – כמ״ש בפ״ה די״ט המוסר כו׳ ומ׳ דאפי׳ רועה נכרי:
(נג) כיון שלא – כמ״ש בסי׳ ש״ד ס״א בעבד וע׳ תוס׳ קכ״ג א׳ ד״ה מעמיד כו׳ והטעם כיון שאין המלאכה נעשית בשבילו רק בשבילה:
(נד) ואם רואהו – כמ״ש בסי׳ רנ״ב ס״ב:
(נה) וכ״ש דאין – קנ״א א׳ נ״ג ב׳ וע״ש רש״י ד״ה שהיה ומיהו כו׳:
(נו) דהא – כנ״ל סכ״ב וכמ״ש קנ״ג ב׳ כל שחבירו פטור כו׳:
(מט) ס״ק י״ז אפילו מתנה היינו כמבואר בסי׳ רמ״ו סעיף ג׳ דאסור להשכיר ולהשאיל לנכרי אפי׳ מתנה שתנוח והטעם דלא מירתת הנכרי לעשות מלאכה בשבת דכיון שהשכירה ישראל חושב הנכרי שיוסיף לו שכירות בעד שבת וכן כשהשאילו מסתמא משאילו מפני שיש לו טובות חושב הנכרי דגם נגד שבת יעשה לו טובה משא״כ כאן מירתת נכרי לעשות בה מלאכה אף אם ישלם לו כיון שאינה עומדת לכך:
(נ) ס״ק י״ח דס״ל כרש״י דגם י״ב מיל כצ״ל:
(ה) מג״א סקי״ה ולפעמים מוליכים אותו חוץ לי״ב מיל ובני הב׳ החתן החריף מהו׳ שמואל אמר דלהך שיטה די״ב מיל דאורייתא לכ״ע ממילא מוכח דליכא בזה משום שביתת בהמתו כיון דאין בו כרת וסקילה כמ״ש הגמרא. והיינו מסוגי׳ דע״ז דר״א בן בתירא מתיר בסוס. הא מ״מ ניחוש דיוליך הבהמה מחוץ לי״ב מיל ונהי דטעמא דנסיוני בזה ל״ש בזה מ״מ קיימא האידנא משום שאלה ושכירות. ודבריו נכללים ומדוקדקים בזה לישנא דהש״ס שם בן בתירא מתיר בסוס שעושה מלאכה בדבר שאין בו חטאות ולמאי דקדק שאין בו חטאת. ולא נקט יותר אין בו איסור מלאכה דאורייתא אלא דהוא חשש איסור דאורייתא דשמא יוציא חוץ לתחום. דמכל מקום כיון דאין בו חיוב חטאת לית בי׳ משום שביתת בהמתו ודו״ק:
(עח) ואינו ממתין לשכירות ממנו – ר״ל דלכך מותר למסור לכתחלה בשבת דהרועה מירתת להשתמש בה בשבת שלא יענש ע״ז בדיניהם כיון שלא מסרה לו למלאכה כלל אבל להשכיר ולהשאיל לא״י אסור אפילו אם מתנה עמו שתנוח בשבת וכדלעיל בסימן רמ״ו ס״ג דכיון שהשכירה לו למלאכה אינו מירתת כ״כ כי יאמר בלבו בעד יום השבת אראה להוסיף לו לפי ערך המגיע ליום וכן בשאלה הוא חושב שיעשה לו טובה כנגדו עבור זה משא״כ בזה שמסרה לו רק לרעות אותה אז מירתת לעשות בה מלאכה כלל אף שרוצה לשלם לו כיון שאינה עומדת לכך [אחרונים] ולפ״ז מה שכתב המחבר דאם רואהו וכו׳ ה״ה כשנודע לו שעושה בה מלאכה צריך למחות בידו:
(עט) וכל שכן דאין לחוש וכו׳ – ואפילו אם הוא רואה אין צריך למחות דדוקא להוציאה בידים אסור וכנ״ל. וכ״ז כשהא״י מוציאה מעצמו אבל לצוותו בשבת להוציאה חוץ לתחום לרעות שם עיין בפמ״ג שמסתפק בזה ונכון להחמיר וכ״כ בח״א ומטעם זה אם מוליכין שוורים למקום אחר למכור אסור למסור להם בשבת אפילו אם קצץ עם הא״י כבר על זה הענין קודם שבת דהוי כמתנה עמו להוליך חוץ לתחום אבל למסור לו בע״ש אפילו אם יוליכנה בשבת חוץ לשלש פרסאות שרי:
(פ) שהרועה יוציא וכו׳ – ויש מחמירין בדבר שלא למסור לו בשבת והעולם נוהגין כהיום היתר בדבר:
ואע״פ שהא״י משתמש וכו׳ – הנה לפי מה שביארו האחרונים דברי השו״ע הטעם דמירתת ע״כ מה שכתב השו״ע שהא״י משתמש בה היינו שאין לו לחוש שמא ישתמש בה דכיון דשלא מדעת ישראל הוא ואינו מקבל שכר ממנו מירתת ובודאי לא ישתמש בה וכן מה שכתב לבסוף דאם רואה הוא לאו דוקא דה״ה כשנודע לו אבל לפי מה שכתב הטעם בביאור הגר״א ע״ש משמע דאף אם יודע שעושה בו מלאכה אין לו לחוש לזה ומה שאסור ברואה הוא מפני דמיחזי כאלו ברצונו הוא עושה ועל דעתו וכנ״ל בסימן רנ״ב ס״ב והנה סעיף זה מדוייק היטב לדבריו אבל צ״ע א״כ נסתר בזה ההיא דסימן רמ״ו ס״ג שאסרו במשכיר ומשאיל אפילו אם מתנה שתנוח בשבת ואולי הטעם משום דלא פלוג בשכירות וכעין זה כתב בא״ר:
(צט) [סעיף כג׳] מותר למסור סוס וכו׳ משמע אפי׳ בשבת ואין לחוש אם העכו״ם מוציאה חוץ לתחום. וכ״מ מדברי מורים ז״ל בהגה שהביא דברי הגמ״ר על דברי הש״ע ובהגמ״ר כתוב בהדיא אפי׳ בשבת כמ״ש בב״י ובד״מ או׳ ה׳ יעו״ש. וכ״כ העו״ש או׳ כ״א. אמנם הר״ם אלשקאר סי׳ מ״א כתב דאסור למסור בשבת אבל קודם לכן אפי׳ ביום ששי שרי ובסי׳ מ״ב דחה ראיות הגמ״ר דקדושין שהתיר אפי׳ בשבת יעו״ש. וגם הרלנ״ח בסי׳ כ״ח הביא דעת מי שרצה להתיר אפי׳ בשבת עצמו והוא ורב אחר הכו על קדקד סברתו וגם דחה ראיות הגמ״ר דקידושין יעו״ש. והב״ד כנה״ג בהגב״י. עו״ש או׳ כ״א. וכתב שם העו״ש וכ״נ להחמיר שלא למסור בהמה לרועה בשבת עצמו. ונראה שלא נכנס בזה מה שנותנין שכר לרועה חודש בחודש והוא יבא ליקח הבהמות ביום שבת מאליו כיון שהוא בא מאליו לקחת להנאת עצמו וגם כי עשו השכירות קודם שבת והוי כמו שמסר בהמתו לרועה קודם שבת ועוד כי מסתמא אלו רועי מתא אין הולכין לדרך מרחוק ולצאת חוץ לתחום:
(ק) במקום שנהגו איסור למימסר חיותא לרועה נכרי ביום ו׳ אם נהגו כן על צד החומרא ופרישות אסור להתיר להם אבל אם היו טועים בדין והיו חושבין שהדבר המותר אסור מתירין להם ומודיעין שהיו טועים בדבר. הר״ם הלשקאר סי׳ מ״ב. כנה״ג שם. עו״ש שם:
(קא) הוצאת כלים ע״י נכרי בשבת יש מי שהתיר אותה והרלנ״ח ז״ל בסי׳ כ״ח נראה שהוא מפקפק בדבר וכתב דבמאמר ישראל לכ״ע אסור. כנה״ג שם ועיין לעיל סי׳ רמ״ו סעי׳ כ׳ ובדברינו לשם בס״ד:
(קב) שם. ואינו ממתין שכירות וכו׳ ולכך מותר למסור לו לכתחלה דהרועה מרתת להשתמש בה שלא יענש ע״ז בדיניהם כיון שלא מסרה לו למלאכה אבל להשכיר לעכו״ם אסור אפי׳ אם מתנה עמו שתנוח בשבת כי אין העכו״ם נאמן על כך כמ״ש סי׳ רמ״ו סעי׳ ג׳ יעו״ש. והטעם דכיון שהשכיר את בהמתו למלאכה אז אף אם מתנה שתנוח בשבת מ״מ אין העכו״ם מרתת כ״כ כי יאמר בלבו בעד יום השבת אראה להוסיף לו לפי ערך המגיע ליום משא״כ כשאין מוסרה למלאכה כלל אלא לרעות אותה אז העכו״ם מרתת לעשות בה מלאכה כלל אף שרוצה לשלם לו כיון שאינה עומדת לכך. כ״כ האחרונים וכ״ה כוונת מ״א ודלא כהא״ר. תו״ש או׳ ל״ח. ואפי׳ להשאיל לו אסור דיעשה לו טובה כנגדו. מ״א ס״ק י״ז. ור״ל דאפי׳ אם ישאיל לעכו״ם ויתנה עמו שלא יעשה בה מלאכה בשבת אסור משום דהעכו״ם אינו מרתת כיון שהיא שאולה לו למלאכה שיאמר בלבו אני משלם לו טובה עבור מה שעשיתי בה מלאכה בשבת משא״כ כשאין מוסרה לו למלאכה כלל אלא לרעות דמרתת כנז׳:
(קג) שם בהגה. דהא תחומין דרבנן. ואע״ג שאסור להביאה בידו מ״מ מה שהעכו״ם מוליכה הו״ל כאלו ישראל קורא לה דשרי כמ״ש סי׳ ש״ו סעי׳ ב׳. מ״א ס״ק ח״י. ומ״מ אם אומר בפי׳ לעכו״ם צ״ע דהוי שבות כל שהוא אסור לעשות והא דמותר שעכו״ם מעצמו מוליכה וא״כ ראוי למכור או להפקיר. א״א או׳ ח״י:
(קד) שם בהגה. דהא תחומין דרבנן. וא״צ למחות בידו כיון דתחומין דאלפים אמה אפי׳ באדם הוא דרבנן אבל כשיודע שהעכו״ם יוליכה חוץ לג׳ פרסאות שהוא תחום דאורייתא אליבא דר״ע נראה שצריך למחות בידו. לבוש. עט״ז:
(קה) וכתב שם הלבוש דצ״ע במה שנוהגין עכשיו מוכרי השוורים למסור השוורים לעכו״ם להוליכן בדרך למכור אותם ולפעמים מוליכין אותם יותר מג׳ פרסאות על מה יסמוכו ואפשר דס״ל כרש״י ורמב״ם (ט״ס דהרמב״ם ס״ל י״ב מיל דאורייתא. תו״ש) ורשב״א דס״ל אפי׳ י״ב מיל דרבנן עכ״ל. ובד״מ או׳ ה׳ כתוב בשם הגמ״ר דאפי׳ למ״ד תחומין דאורייתא שרי דכיון דליכא ביה כרת וסקילה לא עבר על שביתת בהמתו יעו״ש. והב״ד מ״א ס״ק ח״י והתו״ש או׳ ט״ל. ומיהו כבר כתבנו לעיל או׳ צ״ט דהר״ם אלשקאר והרלנ״ח פליגי על הגמ״ר ומצריכין למסור לרועה דוקא קודם שבת אבל בשבת עצמו אסור יעו״ש:
(קיא) לרועה גוי – הרעייה אינה עשיית מלאכה, ומותרת כל עוד אינו אומר לגוי להעביד את הבהמות בשבת.
(קיב) הוא עושה – ודין שביתת בהמה חל רק על מלאכות שמדעת הבעלים.
(קיג) ממתין שכירות ממנו – היהודי אינו מצפה לדמי שכירות עבור עבודת הבהמה, שהרי לא השכירה לו לעשות עבודתו.
(קיד) מוחה בידו – בעל הבהמה אחראי לדאוג לכך שבהמותיו לא יעשו מלאכה בשבת. ואם אינו מוחה, נראה הדבר כאילו הוא מסכים לעשיית המלאכה.
(קטו) חוץ לתחום – חוץ לאלפיים אמה, שהם תחום שבת, כמבואר בסימן שצ״ז.
(קטז) תחומין דרבנן – ואם בעשיית מלאכה דאורייתא לא חששנו, אין מקום לחשוש שהגוי יעבור על איסור דרבנן זה1.
1. אלפיים אמה תחום שבת הוא דין דרבנן לרוב הדעות, ואילו בתחום י״ב מיל נחלקו אם הוא מהתורה או מדרבנן, כפי שנבאר בע״ה בסימן שצ״ז.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהמגן אברהםעטרת זקניםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדהגהות ר' עקיבא איגרמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטואור חדש – תשלום בית יוסףהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

אורח חיים שה – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מקורות וקישורים לשו"ע אורח חיים שהרשימת מהדורות, באר הגולה אורח חיים שה, ט"ז אורח חיים שה, מגן אברהם אורח חיים שה, עטרת זקנים אורח חיים שה, אליה רבה אורח חיים שה, באר היטב אורח חיים שה, דגול מרבבה אורח חיים שה, אשל אברהם (אופנהיים) אורח חיים שה, ביאור הגר"א אורח חיים שה, לבושי שרד אורח חיים שה, הגהות ר' עקיבא איגר אורח חיים שה, שערי תשובה אורח חיים שה, יד אפרים אורח חיים שה, חכמת שלמה אורח חיים שה, משנה ברורה אורח חיים שה – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), ביאור הלכה אורח חיים שה, כף החיים אורח חיים שה, שולחן ערוך כפשוטו אורח חיים שה – באדיבות המחבר, הרב שאול דוד בוצ’קו (כל הזכויות שמורות למחבר), טור אורח חיים שה, מקורות וקישורים לטור אורח חיים שה, בית יוסף אורח חיים שה, אור חדש – תשלום בית יוסף אורח חיים שה – באדיבות המחבר, הרב אהרן אופיר (כל הזכויות שמורות למחבר), דרכי משה אורח חיים שה, דרישה אורח חיים שה, פרישה אורח חיים שה, ב"ח אורח חיים שה

Orach Chayyim 305, Shulchan Arukh Sources Orach Chayyim 305, Be'er HaGolah Orach Chayyim 305, Taz Orach Chayyim 305, Magen Avraham Orach Chayyim 305, Ateret Zekeinim Orach Chayyim 305, Eliyah Rabbah Orach Chayyim 305, Baer Heitev Orach Chayyim 305, Dagul MeRevavah Orach Chayyim 305, Eishel Avraham (Oppenheim) Orach Chayyim 305, Beur HaGra Orach Chayyim 305, Levushei Serad Orach Chayyim 305, Hagahot R. Akiva Eiger Orach Chayyim 305, Shaarei Teshuvah Orach Chayyim 305, Yad Ephraim Orach Chayyim 305, Chokhmat Shelomo Orach Chayyim 305, Mishna Berurah Orach Chayyim 305, Beur Halakhah Orach Chayyim 305, Kaf HaChayyim Orach Chayyim 305, Shulchan Arukh Kifshuto Orach Chayyim 305, Tur Orach Chayyim 305, Tur Sources Orach Chayyim 305, Beit Yosef Orach Chayyim 305, Or Chadash - Tashlum Beit Yosef Orach Chayyim 305, Darkhei Moshe Orach Chayyim 305, Derishah Orach Chayyim 305, Perishah Orach Chayyim 305, Bach Orach Chayyim 305

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×